רס"ן נפתלי יהב שוסטק ז"ל

עם נפתלי ז"ל בשבילים שאהב

נפתלי,
חבר, אח לנשק, אדם,
מילדיה המסורים של חטיבת הצנחנים
ממאהביה של הארץ הזו -
בתלמיו החרושים של קיבוץ שובל,
בדיונות ובחולות סלולי האמונים והמלחמות
בין כתליו של מגדל השן האוניברסיטאי
בחקרו את מסתוריה הגאולוגיים של הארץ הזו.

נפתלי,

נולד ב-4.3.1947 בחיפה להוריו רבקה ויצחק.
נפל במבצע שלום הגליל ב-23.12.82.
המילים שנאמרו ליד מקום קבורתו, עדיין מהדהדות, מרגשות כל-כך באמיתותן, מבטאות נכונה את התחושה של כל אחד מאתנו אל נפתלי, שהיה בו כל כך הרבה משלנו וכל כך הרבה משל עצמו -
בן אדם מת תמיד לחוד ולבד
וחבריו עומדים על קברו דוממים והמומים.
ומודדים את חייו.
אורכם, קצבם ואמונותיו.
מה הספיק ומה ואת מי הותיר אחריו.
עדיין לא מבינים. עדיין מצפים בתמימות ילדותית לנס של הרגע האחרון שמא טעות.
אך בתוכנו כבר זועק אי הצדק שבמותך.
את חייך נפתלי איננו יכולים למדוד במושגי הכלל. היית היוצא מהכלל.
לא הכרנו את חוקי חייך.
ולא את מושגי הקיוחם הפרטיים שלך.
רק את תנועות חייך ליוינו, וחלוקתם לאורך הדרך היתה צבא, קצת הביתה, ושוב צבא.
עוד ידענו שיחד עם מסירותך המלאה והמוחלטת לתפקידך בצבא לא רצית בצבא כדרך חיים.
רצית בית בשובל. לעבוד ממש ורצוף ברפת, להקדיש יותר זמן ללימודיו, אך קראו לךל שוב ושוב לצבא ואתה בשקט בשקט היית הולך וחוזר, בתקווה שיום אחד המצב ישתנה, ותתחיל בחיים שלמים, של לימודים ועבודה שציפו לך תמיד כאילו בצד.
תמיד היתה לי הרגשה שאתה נמצא רק בתקופה של "טרום חיים" ועוד לא התחלת להיות.
להיות בחיים עצמם, ולחיות את חוויות החיים כרב בני ה-35 סביבך, וכעת כבר אינך! והזעם והכאב והצער על שלא הספקת לקבל מהחיים את מה שהם היו חייבים לך מאוד, מותיר אותנו חסרי ניחומים להוריך וחבריך.

מביתך שובל