המעגל נסגר.
גיל בן השמונה עשרה, בנו של דוד הובא לקבורות בשכנות של זלה בן העשרים ושתיים.
עשרים שנה עברו מאותו יום בו עלה שלה על המוקש, שהונח עלידינו לשם הגנת הנקודה.
אז, כולנו צעירים ובינינו זלה, גבה קומה, אדום שיער, איש רציני אשר החיוך אינו סר ממנו לעולם.
נדמה כאילו נעלה הוא מאתנו, כל כך מושלם היה, כל כך שלם, ברפת ובנוטרות, במשחק השחמט ובמוזיקה, בעיון ובמעשה.
סך הכל בן עשרים ושתיים היה במותו.
זלה החליט ללכת לקיבוץ ולכן מובן שיש ללמוד חקלאות, כמובן בכדורי. הוא מפסיד שנת למודים אחת ומסיים את בית הספר בהצטיינות.
הוא היה חקלאי שבתוכנו, אנו "חיינו את התקופה", הוא מניח יסוד לרפת. היה נוטר ואחראי על תחנת הנוטרים. רושם היה את פרטי סיורי הנוטרים, שעת יציאתם, חזרתם, מספר הרובה וכו' - כל שהיה ולא נברא, הכל למען "האנגלי" לכשיבוא. והרישום, כאשר זלה כותבו, הוא ברור, נקי ומדוייק...
וכשצריך למדוד - זלה.
כשצצה שאלה מתמטית - זלה.
עשרים שנה. הקימונו בית, משפחות קמו, ילדים נולדו, העצים גבהו ועצמו, המשק מתרחב.
עוד דור...
וכבר גילי בין הנופלים...
תרומתו הקצרה של זלה, קצרה בזמן אבל מכרעת בעומק הזכרון וביסוד בנין הנקודה, משמשת למכריו-מוקיריו סמל ומטרה. סמל, באשר איננו עושים את המושלם כי שהיינו עושים לו חי בתוכנו זלה, ומטרה, כי יש לשאוף לאשר הוא היה רוצה להגיע לשלמות היצירה.
אמתי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח