יוסף קינדמן ז"ל

רשימות לזכרו
(מתוך "פלמ"ח" 53 - יוני 47)



חיים מלאים



קשה להספידו. קשה גם להשלים עם העובדה שכבר עברה שנה מיום הלקחו מאתנו. מצד אחד אי אפשר להשלים בין שני הנגודים. יוסקה העליז, המחייך תמיד - והמות, החדלון.

מצד שני מר לנו שבעתיים בגלל הטראגיות האופפת את העלמו, שנטלה מאתנו אפילו את האפשרות להביאו למנוחת עולמים בחיק האדמה שכה אהב.

בדרך כלל נוטלת ידיעת פרטי האסון מעט משפע הרגשות המתפרצים. לו זכינו לפחות לכך היינו יכולים אולי לשכוח לרגע קט את המסיבות העגומות, להתאושש מהלם המכה ולהתיחד עם זכרו של החבר שנפל. אנו לא זכינו לכך, השנה שחלפה, לא הכהתה בנו במאומה את עצמת הכאב הנוקב מדי הזכרנו בחברים אשר לא חזרו.

ישנן דמויות אשר דוממות הן בנוכחותן, כמעט אינן מרגשות, אך בהעלמן לפתע, מבחינים אנו בחלל הריק שנוצר. דמות כזאת היה גם יוסקה שלנו.

ילדים היינו כאשר נפגשנו לראשונה. שום דבר לא קשר אותנו עדיין מלבד המשחק המשותף, ההויה המשותפת. אך כבר כאן, בגדוד, התרשמנו מישרו, כנותו ונפשו העדינה. חבר עליז, פעיל, נותן לחברה כפי יכלתו וחי בעירנות את חיי השכבה, מאבקה ולבטיה.

מי מאתנו לא יזכור את הבעת פניו של יוסקה במקרה עזיבה של חבר את השכבה. בוש ונכלם היה מתהלך כאילו את אשם השכבה כולה נשא בנפשו.

כנים וחודרים היו דבריו בשעת ברור חברתי מעמיק. מבקר היה את החברה, אך גם את עצמו. לא פעם היו דמעות נקשרות בעיניו כשפגע באחד החברים - אם גם בשוגג.

חיים מלאים חי. חיי עבודה, למודים וחיי התנועה. גם לאחר שיצא להכשרה המשיך להשתלם במקצועו - המכונאות, למד חקלאות ממוכנת וכל הקשור בה.

בכל לבו התגייס יוסקה למרות היותו רחוק ברוחו משקשוק כלי נשק. הוא ראה בכך מזיגה אורגאנית של חיי עבודה והגנה. של פועל חקלאי המוכן לעמוד בשער, להגן על פרי עמל כפיו ונכון לקחת חלק במאבק האכזרי בו נתון עמו.

להכשרה יצא במלוא המסירות הנפשית. היתה בו כמיהה עזה לחיי עובד עברי על אדמתו. לא קל היה הדבר בשבילו מבחינה כלכלית כי רבה היתה עזרתו למשפחתו.

רצה המקרה והגענו למקומות הכשרה שונים. מי לא יזכור את געגועיו של יוסקה אל הג'מעה, את רגעי השמחה והחדווה עת היינו נפגשים כולנו יחד בכינוס או בכדומה...

מכתבים לא הרבה לכתוב. דרישת שלום חטופה מפה - פתק קט משם ומכתב יחיד ומיותם מונח לפני, אשר כתבו שבוע ימים לפני לכתו לתפקיד אשר ממנו לא חזר.

מתוך שורותיו המועטות המונחות לפני, מבעד לגליון הנייר הצח, נשקפת אלי דמותו. החיוך הנצחי על פניו, החולצה הלבנה מתבדרת ברוח והזמר על השפתים:

"הוי גורל פ... - הוא אשר לקח..."

אכן לקחו הגורל ונחומים אין.

לפני צאתו לתפקיד בא להפרד מן החברים, שלא כרגיל - אולי נבא לו לבו דבר. ומני אז נעלמו ואבדו עקבותיו...



חבר





מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח