רב"ט גיל-שלום אלון ז"ל

גילי

מבעד למסך הדמעות הסמיך עולה דמותך נגד עיני - גילי שלי!
גבוה כתומר ומוצק כסלע. הבלורית השחורה מתנופפת ברוח, והעיניים, הה איזה עיניים, איזה יופי של עלומים בורק מתוכן.
ואתה הרי הנך כה צעיר, הרי אך זה סיימת 18 אביבים, ולא עברת אל מעבר להם.
והלב, לבה לש אם זועק. הרי כל כך אהבת את החיים, אהבת את כל הסובב אותך, את הילדים, החברים, אהבת את הארץ כולה, טיילת בה רבות. ידעת בהומור שלך לרומם את כולם, וחייכת, וחייכת תמיד.
הוי גילי, הלב נקרע לגזרים. אי אפשר להשלים. ובתוך תוכי אני יודעת, שעוד מאות אמהות יושבות עתה ומדברות על מתיהן, מדברות על היקר להן מכל שאבד לנצח, אך אין נחמה, ולעולם לא תהיה.

אמא

גילי, בננו גיל.

אני מחפש את המלים עבורך. המלים כה חוורות ודלות הן.
נולדת בתום מלחמת העצמאות ונפלת במלחמת הבית השלישי למען חני ודבורה'לה והחיים שלנו. לא אהבת מלים גדולות וכבדות "בעד עמנו ובעד ארצנו". צוחק היית כלפי חוץ, אבל התפרצת ללכת, גם אנחנו שלחנו אותך, לראשונים, למצטינים. וכשצריך היה - התפרצת עד הסוף.
אומרים: אין לבכות לגבורים, אינני יודע, גילי, אנחנו כנראה כבר לא גבורים.
אני קורא בתנ"ך שאהבת אותו בלבך: "בדמעתי אמסה ערשי". רואה את החיוך שלך על אבא שנעשה רכרוכי, ומחייך כמוך ובוכה. אבא "הקשוח" שחשב שהוא יודע מה זה מוות - לא ידע כלל.
כבר שבוע וחצי מאז שנפלת, ואצלנו ארץ שחונה, הדמעות לא נראות עוד. צעיר היית, מוכשר, ועל כן גם הראשונים לסכנה. אולי כך דורשת תורת המלחמה. אני כבר אינני יודע. קל יותר לו נפלתי אני תחתיך.
חברים רבים בכו עליך. חברים טובים. אנחנו כבר לא בוכים בקול רם. רק אמא מתיפחת מזמן לזמן. "הזקנים בסדר יחסי!" אולי היית אומר.
אהבנו אותך גילי. בן טוב היית, יפה ומבורך, כפי שחלמנו על בננו הבכור. ילד שעשועים וגאווה, בעל שמחת הומור. בכל שהיית, המוראל של הפלוגה. עוד הרבה כשרונות נבטו ונצנצו בך - עתה נשארו אך תמונותיך על השולחן. מכתבים, חפצים אישיים והפצע שבלב.
בקשה קטנה לנו אליכם החברים. אנא, זכרו את גילי באהבה, לאורך זמן, פה בחצר בבית שלו. ואולי, אם אין הדבר לכפיה עליכם, אנא קראו אחד או שנים מהבנים העתידים להיוולד על שמו, הלא גם שם יפה הוא.
גילי, גילי שלנו. אתה לא תבוא עוד אלינו. אנחנו רק נבוא אליך. אליך, גילי, גילי שלנו.

אבא

...רק אשר אבד לי - קניני לעד.