סמל צליל אליעזר ז"ל

קורות חיים

בן אפרת וניסים. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ו (29.1.1986) בבאר שבע. אח בכור לסי וניצן. עד גיל ארבע גדל בערד, אז עבר עם משפחתו ליישוב הקהילתי טנא עומרים שבמועצה האזורית הר חברון ושם התגורר כשנתיים. לאחר שהוריו התגרשו, עבר לגור ביישוב צוחר, שם התחנך בבית-הספר "הבשור" והתגלה כתלמיד מחונן. מאז ומתמיד היה מחובר לבעלי חיים, לטבע ולספרים. בילדותו כינו אותו הכול "המגדיר" מאחר שידע לזהות בוודאות כל צמח ובעל חיים.

לאחר כשנתיים ביישוב צוחר עבר צליל עם בני משפחתו ונקלט בקיבוץ כרמים.

הוא התחנך בבית-הספר היסודי "ניצני הנגב" שבקיבוץ בית קמה וזכור כילד מוכשר, יסודי, החלטי, חרוץ וחכם מאוד. צליל למד קרטה, ניגן באורגן, מפוחית וגיטרה, כתב והלחין שירים, שר והקליט.

את לימודיו המשיך בבית-הספר התיכון "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל. מתוך סקרנות ורצון לפתח תרופות ולחקור את הנושא של מחלות אנושות, בחר ללמוד באופן מוגבר כימיה.

בקיבוץ כרמים השתייך צליל לקבוצת הנוער והרבה לעסוק בספורט. נוסף על אימוניו בקרטה רכב על אופניים, יצא לטיולים רגליים ולריצות, ביקר בחדר הכושר והרים משקולות. צליל אהב מאוד לקרוא ובמיוחד נמשך לז'אנר של מדע בדיוני. הוא היה אספן מושבע - אסף דגמי מכוניות ייחודיות, בולים, קופסאות גפרורים מרחבי העולם ומטבעות, וכן אסף זיקוקים. צליל נחשב ל"פריק" של מחשבים, גילה התמצאות בעולם זה והיה חובב גדג'טים.

טרם גיוסו התקבל צליל לקורס קדם-צבאי בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה וסיימו בהצטיינות כטכנאי דרג א'. בביקור מוקדם שערך באחד מבסיסי החיל התאהב מיד במטוס ה"סופה" וידע כי ירצה לעבוד על מטוס זה.

בחודש פברואר 2005 התגייס והודות לכישרונו ולרצונו להגיע לטייסת מבצעית, נבחר לשרת בבסיס "רמון". מיד עם הגיעו לבסיס הקבע, הגיש הצעת ייעול שזיכתה אותו בתעודת הוקרה. בהמשך צבר הסמכות, קיבל דרגה והתקדם מקצועית ואף התמנה לאחראי צוות מטוס ה"סופה". לכל אורך שירותו הצבאי בלט צליל כחייל, חבר ואדם משכמו ומעלה, בעל יכולת נתינה אין-סופית. הוא היה מקצוען, בעל ידע ורצון לדעת.

חבריו כינו אותו "כוכב" ומפקדיו ייעדו לו תפקידים רבים. צליל הומלץ לשירות בצבא הקבע ולאחר חיזורים ארוכים ניאות להסכים. עתידו בחיל היה מובטח, ובאופק נחזו קידום מקצועי ותרומה רבה לחיל.

סמל צליל אליעזר נפל בעת שירותו, ביום ג' בטבת תשס"ז (24.12.2006). חודש לפני שמלאו לו עשרים-ואחת.

הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין במיתר. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

חבריו של צליל הקימו לזכרו קהילת מנחמים באתר האינטרנט EVELNET.



אימו כתבה לזכרו את השיר "צליל שקט": והכל בשבריר שנייה. / הגעגועים קורעים ולא נעלמים / וכל הכעסים פורצים. / עוד פעם לשמוע, / עוד פעם לחבק, / עוד פעם לנשק / וזה רק בתמונה. / לא מרשה להישבר, / לא להזיל דמעה / כדי לא להתפרק. / את התהום הפעורה בתמונות ממלאה / וכל לילה נושאות עיניים לכוכבים בתפילה: / שאולי הוא יחזור, / שאולי הוא ישמע, / שאולי הן תשמענה / עוד צליל אחרון

/ לנשמה!".



אביו כותב לו: "ילדי האהוב, אתה חסר, אתה חסר לי. אני מגלגל את הימים האחרונים בראש כמו סרט, קדימה ואחורה, היינו בשיא, כל כך פרחת. כשצעדנו יחדיו לא האמינו שאתה הבן שלי, חשבו שאנחנו אחים. אהוב יקר, לא מפסיק לחשוב ולראותך בעיניי. אתה תמיד תישאר הילד הגדול שלי, הבכור, החכם, השנון, המצחיק ובעל הנתינה האינסופית.

הייתי איתך ברגעיך האחרונים ואני מודה על הזכות הזו שניתנה לי. אני חבור אליך לנשמה יקירי, רואה אותך לידי - בנסיעות ברכב, כשאני במטבח מכין מטעמים שאתה כה אוהב, כשאני מבקר אותך בבית העלמין. אתה הנשמה הצמודה שלי. שמור עלינו ממרומי על. אני אוהב אותך כל כך יפה שלי.

"בחור יפה כל כך, בין מלאכים הלך לו אל מרום ובדממה נשמע קול זעקת אביו ואימו, / לבנו דום כנפיים הוא פרש ועף לתוך חלום / אל אלוקי מרום הגיע בן חדש היום ולא ידע מדוע הוא נבחר להיות / אומר שלום לעד, עוצם את שתי עיניו ומפנה מקום / אומרים הזמן מרפא לכל / איך לא לשכוח, איך לא ליפול / מאיתנו הוא נפרד / ננצור בלבנו זכרו לעד..."



ניצן אחותו של צליל כותבת: "עברנו כל המשפחה ביחד את כל הימים הרעים והטובים, אבל איתך היה נהדר, היית מטייל עם טופי והיית איתי בגיל הילדות וכנער עד שיום אחד התגייסת, עברה שנה, עברו שנתיים עד שיום אחד נעלמת לנו. איפה אתה?



צליל חזור! כל המשפחה רוצה אותך. אחרי שסיפרו לי הייתי בשוק. היו לך חיים טובים, כמעט סיימת צבא. למה עשית את זה? וגרמת לך להעלם? חזור בבקשה... תדע שאזכור אותך לעולמים ושמור עלינו בגן עדן של

מלאכים...".



אחותו סי כותבת: "צליל מיתר שמתנגן / אני חושבת עליך... / מזכיר לי כמה זה עצוב / להיות כאן, בלעדייך...".

"זוכר שהיית חוזר מהבסיס לחמשו"שים וישר מגיע לחדר שלי, מדליק אור, קופץ עלי ומעיר אותי... כל כך חיכיתי לזה כל פעם מחדש. זוכר שהיינו יושבים שעות לבד ופשוט צוחקים כמו שני שיכורים בלי סיבה. זוכר איזו אהבה!"

זוכר כשנסענו למודיעין ויצאנו לפאב וישבנו לבד וצחקנו על הברמן... והשם של הפאב שלא הצלחתי להגיד נכון. חודש לא הפסקנו לדבר על זה... זוכר שהיו חושבים שאנחנו חברים בכל מקום אליו היינו הולכים יחד. כמה זיכרונות רצים לי בתוך הראש, זה לא יאמן...

אני כל כך מתגעגעת אין מילים לתאר את הגעגוע. ישבתי אתמול שעות בלילה וחשבתי מה לכתוב. אני לא מעכלת שהחבר הכי טוב שלי הלך בלי להיפרד ממני. בלי מילה, בלי מכתב, שום רמז. החצי שמשלים אותי מבחינת הכל, פשוט הלך...

אני לא מפסיקה לשאול את עצמי שאלות: למה? מה? אין לי אפילו תשובה או קצה חוט לחשוב אפילו.

אני לא חושבת שאנשים הבינו כמה היינו חברים טובים, אפילו התנהגנו אותו הדבר, זה היה מפחיד כמה שהיינו דומים.

הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה ולהיות איתך, לדבר איתך. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אוף, אני מתגעגעת כל כך. תבוא אלי בחלומות כל הזמן! אפילו שאני מרגישה אותך תמיד לידי. אני אוהבת אותך כל כך... היה לי ממש קשה לכתוב משהו עליך, למרות שבמילים אני לא יכולה לתאר אותך, אחרת זה לא יגמר.

אני רק רוצה שתדע שאני אוהבת אותך המון ושתמיד תבוא אלי, זה עושה טוב להרגיש את הנוכחות שלך איתי.

צליל שלי, אוהבת ותמיד זוכרת, אח אהוב שלי. אני כל כך מתגעגעת. סי".