סגן אילן שרטר ז"ל

קורות חיים

אילן נולד בחדרה כאחד מבניו הראשונים של קבוץ שובל. חלק מהחברים התיישבו כבר בדרום הארץ בביר זבאללה (שובל) ,וחלק מהנשים עם הילדים הראשונים, נשארו בנתניה על הצוק , מקום שם התקיימו ההכנות לעלייה על הקרקע. שובל הייתה אחת מ-11 הנקודות שעלו בלילה אחד באוקטובר 1946 על הקרקע בנגב, כחלק מתפיסת השטחים למדינת ישראל העתידית. בהמשך השנה התאחדו אביו ואימו בקבוץ שובל ואילן נכנס לבית התינוקות כחלק מהחינוך המשותף והלינה המשותפת מגיל אפס ועד יציאה לצבא. אילן הוא הבכור מבין שני אחיו ארנון ואמירה.

אמא מספרת שההנחיה לתת לתינוקות בני יומם בקבוק אך ורק כל 4 שעות, הייתה קשה לאילן התינוק והיא שמעה אותו בוכה וצורח שעות רבות.... אמא טוענת שזו הייתה תחילת עיצוב האופי המרדני והסרבן של אילן.

לדותו עברה עליו בקבוץ שובל, כאשר כבר כילד התגלו בו כישרונות לספורט ולמוסיקה. אילן התחרה בקבוץ ומחוצה לו בכל מקצועות הספורט : הדיפת כדור ברזל, שחייה, כדור עף, ריצה, קפיצה לרוחק ובכל המקצועות תמיד הצטיין ודורג במקומות ראשונים. הוא החל לנגן בגיטרה תוך לימוד עצמי והיה מלווה משמיעה בלבד שירים עבריים ולועזים שהיו מתנגנים באותה תקופה. בעיקר אהב את הביטלס ופול רובסון ששיריהם נוגנו באותה תקופה...

אילן לא נהג על פי חוקי הקבוץ הנוקשים דאז. בערבים, כאשר היה צריך לחזור לבתי הילדים, היה מגיע לחדר ההורים וטוען שלא בילה מספיק איתם ואיתנו אחיו. אבא הבהיר שכל הילדים חוזרים בשבע בערב אל בית הילדים ואילו אילן סרב ואחז במגירה של השולחן בכוח. אבא מספר שהוא לקח אותו עם המגירה בחזרה אל בית הילדים...כשאבא שיחק כדורגל עם הקבוצה של הקבוץ, אילן רצה להצטרף אליו למשחקי בית וחוץ. ועדת החינוך סרבה מאחר ולא כל האבות של הילדים שחקו כדורגל. אמא לא ויתרה ונסעה לתל אביב, הופיעה בפני ועדת החינוך של הקבוץ הארצי וחזרה עם פתרון שיתופי: אילן יצא למשחקים ויבחר כל פעם לקחת אתו חבר אחר.

אילן גדל ויפה מיום ליום, לימים סיפרו לי שכל בנות המוסד דאז היו מאוהבות בו. חייו במוסד החינוכי היו מגוונים הוא אהב לעבוד בפלחה, עסק בספורט קבוצתי ואישי ולמד בעיקר תחומים שענינו אותו במיוחד. בטיולי התנועה של השומר הצעיר היה הולך תמיד עם הגיטרה ובערבים ליד המדורה היה מנגן ושר.

ב1968-הורינו נפרדו ואילן היה זה שהבין מה קורה והכין אותנו אחיו הצעירים לאפשרות שייפרדו. עד היום אנחנו נוצרים עובדה זו בלבנו מאחר והמכה שקבלנו היתה לפחות רכה יותר...

אילן התגייס לצבא וחלם להיות טייס. לאחר מספר חודשים עבר לשריון וסיים את השירות כמפקד מחלקת טנקים. גם בצבא התמודד עם מרדנות וחזר על כל קורס פעמיים.

ב-1972, קצת לפני השחרור מהצבא, התחתן עם גילה מאשקלון.

במלחמת יוה"כ היה בשירות מילואים פעיל בערבה. לאחר פרוץ המלחמה עבר עם רבים אחרים לגזרה המרכזית של תעלת סואץ ולאחר 4 ימים נפצע קשה . הוא הוטס אל ביה"ח בילינסון ושם נותח בראשו והיה מורדם ומונשם. 4 חודשים היה חסר הכרה והתעורר בבית לווינשטיין והתחיל בתקופת שיקום קשה וארוכה.

נישואיו לא שרדו לאחר הפציעה. אילן זרק את כיסא הגלגלים צעד והגיע לעצמאות מלאה, אבל נראה שהפעם, המחיר הנפשי היה כבד. התקווה לחזור ולהשתקם לחלוטין, התחלפה בייאוש שהוביל לישיבה חזרה בכיסא לעישון ושתיקה. וכך, לאחר כ-20 שנה בהם תפקד עצמאית, מצבו הידרדר ונזקק למטפלים עד סוף חייו. אמא ואבא התמסרו לאילן ,כל אחד על פי דרכו ויכולותיו. נראה היה שאילן מצא נחמה בכך שההורים מצאו את הדרך לשלב כוחות למענו. לאחר פטירת ההורים המשכנו אנחנו , אמירה וארנון, אחיו לדאוג לכל מחסורו, ובשנים האחרונות הצלחנו לייצב צוות מלווים שהיה מסור ואכפתי ועשה הכל למען שיפור איכות חייו.

50 שנה לאחר הפציעה הקשה נדם ליבו.

כותב ארנון אחיו הצעיר: אילן שלי, היית מטר שבעים ושלושה סנטימטרים של יופי, של כישרון כמעט בכל תחום ובחוכמה שהביאה אותך להישגים ניכרים. אוהב ומעריץ אותך, וכך אזכור אותך לפני הפציעה הנוראה בגיל עשרים וארבע ששינתה הכל.

אילן נקבר בבית העלמין בשובל כחלל צה"ל.

על מצבתו חרוטים מילות השיר:

אולי צריך לתת לזה עוד זמן- מילים אריק איינשטיין, לחן יצחק קלפטר.

"הפצעים עדיין לא הגלידו, אולי זה יישאר כבר לעולם"