הגיעתני הידיעה: פוזה בין הנופלים בקרב, "נבי סמואל". מהרתי מיד מירושלים "לקרית ענבים" פגשתי בא. חברי.
- באת? התרצה לראותו?... פחד תקפני. האוכל לעמוד במראה?... אולם החלטתי, אלך!
עלינו למקום בו היו החללים סדורים - שתי שורות עטופים בסדינים לבנים. א. הובילני. נעצרנו. הנהו... התרצה לגלות פניו? לא עמד בי לבי לעשות זאת, הרגשתי כי איני יכול להניד אבר. א. גילה את הסדין. פניו נשקפו אלי מתוחים, אולם שקטים. פניו הביעו עוז, כאילו הישירו אל מול פני המות, בשלוה ובעוז אשר לא יתאר אלא לו. כרעתי ברך לידו, הרגשתי כי עוד מעט ואתחיל בבכי!
היה שלום חבר יקר! שלום, פוזה!
א. הניח ידו על כתפי. התרוממתי, ואיני זוכר כיצד מצאתי את דרכי חזרה. ערפל וריקנות היתה הרגשתי, כאילו התרוקנתי מתוכי. מצאתי את עצמי יושב על גבעה ליד מחנה אוהלים. קמעה, קמעה... התאוששתי והתחלתי מעביר פרקים ותקופות מאז הכרתי אותו. זכורני - שני נערים בני שתים עשרה. כל החבריא התאספה לפני צריף התנועה בת"א. לא היה מה לעשות. הנערים הסתדרו בצד הדשא. לפתע, מציע אחד, נער חזק ורחב כתפים:"הבה נתאבק! מי מוכן?" אחד, נער נמוך, ורזה הכריז: אני מוכן! היה זה הוא - פוזה. הסתדר מעגל והשנים החלו להאבק. אולם ראה זה פלא, כל פעם ש"הרזון" היה נזרק ארצה, הריהו מתרומם כאילו היה קפיץ, הנה שניהם שוכבים על הארץ, נאחזים זה בזה ומתהפכים, אולם הרזון על רגליו שנית, מזנק עליו ומפילו. תנועותיו הזריזות הזכירו לי את הפנתר - שערותיו הבלונדיניות הסתמרו, עיניו ירו ברקים וכלו שריר אחד. הנער מצא חן בעיני. כתום ההתחרות התקרבתי אליו, ניסיתי להתידד עמו. הוא מעט לדבר, כאילו היה מסוגר בחובו. אולם חן היה יצוק בו, מין לבביות, מאור פנים. פשטות שלא יכולת שלא לחבבו. מאוחר בלילה, בתום הרקודים בצריף הסתדרנו ללכת יחדיו. חמישה היינו שגרנו בסביבה אחת - הדרומיים.
בעברנו ליד ברכת גן "הדסה", הוא מציע - הבה נתרחץ! הרעיון מצא חן בעינינו נכנסנו פנימה. לפני שקפצנו המימה, הוא מודיע, אנו נעשה תרגיל קטן. תארו לעצמכם שעלינו לחצות נהר בין, בגדה השניה של הנהר מוצבים זקיפי האויב (היה זה בזמן מלחמת סין יפן) לכל אחד מאתנו סכין בפה. חייבים לבצע את זאת במינימום רעש על מנת להפתיע את הזקיפים. הרעיון מצא חן בעינינו, מיד ניגשנו לבצעו והבצוע היה טוב, מלבד כמה טפיחות מפעם לפעם במים עבר הענין בשלום. כאשר שבענו את הרחיצה דיינו, התלבשנו ובמב רוח מרומם חזרנו הביתה כשכל הדרך לא פסקנו מלצעוק בקולי קולות. כוונתנו טובה היתה, רצינו לשיר, אבל מה עושים כשהקולות מתמלטים בצעקות דוקא. תריסים החלו להסגר בבתים ברעש, מדי פעם יוצא מאחד החלונות ראש פרוע ומשתיקנו בגערה. אולם דבריו נאמרים אל אוזן לא קשבת - לא פעם מתמלטים גדופים מפי אזרח שקט שהפרענו את מנוחת לילו, אולם הדבר רק משעשענו ומוסיף גון למצב הרוח. מאותו יום חברנו לחבורה אחת - חמשת המוסקטרים! ידו של האחד אינה זזה מיד השני, איש אינו פועל על דעת עצמו, אלא בהסכמת כולנו. על מעשה הבריכה חזרנו כמעט תמיד ולא פעם תפסנו השומר והטיל את בגדינו המימה, נאלצנו לחזור הביצה כשרק תחתונים על בשרנו. יחד יצאנו לטיולי התנועה בכל רחבי הארץ והוא היה נותן הטון בינינו, היה הרוח החיה בתוכנו. אנוכיות מעולם לא ידע מהי - היה מוכן לעשות הכל עבור חבר. על כן כל חברי "השכבה" חבבוהו, כי כיצד היה שלא לחבבו?!... גמרנו את ביה"ס, כולנו המשכנו ללמוד בביה"ס התיכוני מלבדו. כי משתוקק היה לצאת מיד לחיי עבודה והכשרה. הוא יצא ל"הכשרה הצעירה" במעוז. שיגרנו לו מכתבים, דאגנו לו, היה זה בחורף והוא הרגיענו. הוא נעשה רועה. חברי המשק מספרים עליו ספור קטן - בהכנסו למשק ראה את העדר חוזר מהמרעה, התישב על אחד האילים ונכנס כך רכוב לדיר. כך מצאו הרועה ומאז קרבו והפכו לרועה ופוזה היה לו כבן. יום ולילה חי עם העדר. ואכן, ספרו עליו, שהוא ממלא את עבודתו בשקדנות שאין למעלה הימנה. במסירותו לעבודה ובשאר תכונותיו קנה עד מהרה את לבות חברי המשק והפך ממש לבן טיפוחיהם. זכורני, בחופש הראשון נסענו לבקרו. מסרו לנו כי הוא רועה את העדר בשדה. החלטנו להפתיעו ולהציב לנו מארב בשדה. מרחוק שמענו את צליל "השבאבה" (החליל הערבי הפשוט) ואת פעמוני העדר - ידענו כי הוא בא. הוא עבר לידנו מבלי שירגיש בנו, ואז קפצנו עליו, בחשבו שמתנפלים עליו, הרים את מקלו בזריזות והיה מוכן להתגוננות והתקפה כאחד.
כשהכירנו רבתה השמחה.
למחרת יצאנו אתו למרעה, והתפלאנו עד היכן מגיעה בקיאותו, ידע ממש כל כבשה בשמה, והראה לנו את כל להטוטי הרעה בכנוס העדר.
אט, אט, החלו מתקבצים סביבנו הרועים הערביים מהסביבה, חבריו היו, ואף הם העריצוהו מאוד. נוהג בהם כאחד מהם. למד את שפתם עם כל גינוני הלשון, היה בו כשרון חיקוי רב, הוא חלק לרועים מפתו והללו לא עזבוהו. ראיתי כי הם רואים בו ידידם, כאחד מהם.
כשחזרנו שאלתיו: האם הם מוצאים חן בעיניך? ענה לי "הייתי רוצה לחיות בינהם להכירם, אוהב אנוכי את צורת חייהם, את פשטותם. השייך שלהם בודאי יסכים לקבלנו, כי ידידים טובים אנו".
ארבע שנים במעוז הפכוהו לאיש שדה מושלם. לא הכרתי איש שידמה לו בזאת. עינו היתה חדה כעין הנץ, כל רשרוש בשדה לא נעלם מאזנו הקשובה. זכורני, כשהיינו בפלמ"ח, חזרנו שבע איש מעין גדי - היה זה בלילה. צעדנו בשורה ערפית בשביל עיזים לפני ה"פשחא", פתאום רואה אנוכי אותו מקפץ מהשורה, וחובט במקלו על הסלע, כשהתקרבתי אליו הרים על מקלו נחש מת.
התפלאתי לא פעם על כוח המצאתו, עוז רוחו - היה נדמה כאילו מאומה לא נבצר ממנו.
יכלתי לספר על תעלולים לאין ספור שבצע והקו המשותף שבהם היה כשרון הבצוע ועוז הרוח.
הוא היה מלך עושי הקפה. ליד המדורה היה מספר על חיי הערבים ומנהגיהם וכל מיני סיפורים אחרים ואת דבריו היה מתבל בהדגמות ובמשחק עד כי ראית את התמונה חיה לעיניך. היה יושב ומחלל בחליל הערבי מנגינות רועים ערביים ויוצא במחול ה"דבקה" כשהחברה מצטרפים אליו ומחקים את תנועות רגליו הפזיזות.
היה בו משהו מלבב, פשטות הליכות ורגש חברות כנה. לא היה איש שלא חבבוהו.
היה איש עבודה והתמסר לה בכל ישותו.
מבית הערבה יצא לקורס המ"כ ומשם למ"כ סיירים ומאז נפרדו דרכינו, כי היינו בבסיסים שונים.
הוא עבר בבסיסים שונים כמדריך וכמפקד, ובכל מקום כל פה מלא תהילתו. הוא נשלח לקורס מ"מים ומגיעות שמועות הבחור מצליח, עושה חיל!
בינתיים החלה העלאת עולים בדרך "בלתי ליגאלית", והוא משתתף בפועל עם יחידתו בפעולות אלו.
לעתים, נפגש אנכי איתו כאשר בא לחופשה ואני רואה - הבחור השתנה, התבגר ומורגש כי נושא הוא בעול תפקידים אחראיים.
בינתיים, מחריף מצב הבטחון בארץ. אנכי נפגש בו ב"שרונה" במטה הגדוד הרביעי - היה זה שבוע ימים אחר נפול אחיו.
הוא אמר לי: אני אקום דמו, לא אשקוט! דמי רותחים בי. אמנם הבטחתי להורי להשמר לנפשי, להתעסק בתפקידי עורף למענם. אבל מובטחני כי הם יסלחו לי באם אפר את הבטחתי להם. איני יכול לשקט, זוהי שעה גורלית לנו, חייבים להלחם, ומי יעשה את מלאכתנו?!
היה זה כמה ימים לפני פעולת "נחשון". בהפגשנו בירושלים שנית אחר הצלחת הפעולה ואחר הצלחותיו האישיות ראיתי בעיניו: אכן, דם אחיו נקם!
בקרב הקשה על "נבי סמואל" היה גם הוא בנופלים.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח