אלבום תמונות
מפקד המחלקה שלי במשמרות היה פוזה, חיים פוזננסקי, שנהרג בנבי סמואל. זה בחור, שלפי דעתי, הוא פשוט יצא מתוך הספר הישראלי. זאת אומרת, כשמתארים את הדמות הקלאסית של הצבר - התמיר, השרירי, זקוף, גאה, כובש כל לב, העוקר לבן של נערות, חביב, פיקח, בעל חוש הומור, מתמצא, סייר, אגדה. פוזה היה בחור נהדר, אמיץ, לוחם. הוא היה מ"מ. הוא נולד לזה, הסתגל מהר מאוד לפלמ"ח. הוא ממש האב טיפוס של הפלמ"חניק.
וכי לא מגוחך להעלות את פוזה על הנייר - את פוזה שלנו? הרי הוא חי בקרבנו. את חייו העביר לכל אחד מאתנו, אל כל אחד מאנשי מחלקת משמרות. וכי ממי קיבלנו את מרץ הנעורים? אצל מי למדנו להשתמש בנשק? ממי למדנו לשמוח ולהיות רציניים כאחד? הכל פוזה. פוזה היה צעיר, אך לנו היה כאבינו. כך היה פוזה לנו. וכן למאה ועשרים אנשי פלוגתו בירושלים.
זכורני את פוזה בכיבוש סאריס, פלוגתו היתה הפורצת. איך קראו אחרינו מעמדת המטה:"חבר'ה קדימה! ראו איזה חיפוי אני נותן לכם. המכונה דפקה ואנו התקדמנו. מהכפר פתחו באש, ואנו מהססים. אז פוזה בא אלינו, לא יכול היה להתאפק ולשבת מאחור. הוא בא לחפות עלינו מקרוב - בבטחונו!
והא חיפה גם חיפה! אנו פרצנו קדימה וכבשנו את הכפר... מאז פלוגתנו תמיד פורצת. כיבוש בית סוריק עלה יפה. חזרנו בבוקר, פוזה כרגיל במאסף. בצהרים מעירים אותנו. השיירה הגדולה נכנסה לקרב עם כנופיות ערבים בשער הגיא. היינו עייפים, עצבינו ממורטים, מתיחות, לילות ללא שינה, ובכל זאת יצאנו לעזרת השיירה. בכוחו של מי? כולנו ידענו...
בא היום המר והנמהר. יום לפני פסח. החבר'ה יוצאים בהרגשה טובה - איפה נחוג את ליל הסדר אין איש יודע. השחר עלה, פוזה מתקשר עם מטה הגדוד ומבקש רשות לתקוף לפני שעת האפס. רוצה לנצל את האפלוליות והערפל המכסה גם את נבי סמואל עצמה. אנו יוצאים בשלושה ראשים לקראת הכפר הצופה על הסביבה. פתאום התחילה אש. הרגישו בנו, הפקודה אינה הססנית - 'קדימה!' אנו רצים וצולפים בנו. פתאום נכנסנו ליום בהיר. הערפל נמוג והיה כלא היה. אנו מהווים מטרה נוחה לאויב. אין ברירה, אנו ממשיכים קדימה. נפלה 'פקודה' לסגת - פוזה? פוזה נפצע! מנסים להוציאו, וגם אלה נפצעים. אז שמעתי לאחרונה את דבריו:"עזבוני. אל תסכנו את עצמכם".
פוזה איננו. איבדנו חבר, מורה ומפקד למופת!
רפול שפר, אחד משלושת המ"כים של מחלקת משמרות
מתוך "פוזה ואנשיו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח