יום א'
מזל טוב. היום נולדתי בשעה טובה ומוצלחת. אמנם אני עדיין חלק מכיכר לחם גדולה, אבל זה יעבור. נותרו לי עוד כמה שעות חיים ואני מקווה שאבלה אותן בנעימים. הופ - אני מועמסת על גבי טנדר, הדלת נסגרת ואני נוסעת, ונוסעת, ונוסעת...
הגעתי לקיבוץ מלכיה. זוג ידיים ממשמשות אותי משמש היטב ואני מושמת בתוך ארגז אפור ומכוסה במפה צחורה יחד עם עוד כמה כיכרות. מזווית העין עוד הספקתי לראות את פדל רותם מיכל ירוק ומסריח לטרקטור, ומרחיק אותו מהמשק. בררר... אני שמחה שסופי לא יהיה כזה, במיכל מלוכלך ומסוים, לא!!! לא!!! אני נועדתי לגדולות!
יום ב'
חיי הוארכו ביום. משום מה לא היה צורך בי עדיין. הכרתי כמה כיכרות לחם ותיקים, והם הסבירו לי שבקיבוץ הכל הולך לפי ותק. "גם תורך יגיע" - הבטיחו לי כמה כיכרות קשישים.
בצהריים, כשניקו את המטבח, נרטבתי עד לשד גרגרי מזרם מים. לא נורא. יש לי הרגשה שאני עוד אספיק להתייבש.
יום ג'
היום הגדול מגיע. בזה הרגע אני נלקחת מהאקונומיה לחדר האוכל. אני שומעת רעש חזק. הכיכר נחתכת וסוף סוף אני חפשייה לנפשי מיתר הפרוסות שאתן חייתי עד עכשיו. נמאס לי להיות תלויה כל הזמן בהחלטות של אחרים. עכשיו אני מושמת בתוך ארגז צהוב, ומוסעת יחד עם חברותי אל חדר האוכל. אך מה זאת? בעוד העגלה נוסעת, נחטפות כמה מחברותי על ידי ידיים להוטות, אשר מעידות כי פרוסות טריות הן מצרך נדיר כאן. מעניין איזה יד תאחז בי. אייי. יד צובטת אותי, בודקת בדיקה יסודית ואני שומעת הערה: "אפילו הדביל הכי גדול במשק, הדני שלי, לא יאכל זבל כזה". זאב שלו. אני רוצה לראות מה יגיד עלי כשיראה את ארוחת הצהריים. ובכלל, מה הוא חושב לו? שיאכל עוגות.
שארית היום עברה עלי במזמוזים ובבדיקות, אולם לא הגעתי לשום צלחת. מה יהיה הסוף?
יום ד'
הידד! קיבלתי צ'אנס נוסף. גם היום אני נמצאת בחדר האוכל. אמנם אני כבר לא מה שהייתי פעם, אבל אני מתעודדת מהפתגם הידוע הרווח בעם: "אלפי ילדים רעבים היו שמחים לאכול אותך, ואת מתנהגת כאילו אין ביאפרה בעולם". שוב עבר עלי יום של מבדקים, אולם ללא תוצאות.
יום ה'
אני חושבת שאילן דין שוב במילואים. היום ראיתי את כולם חוץ ממנו. ראיתם את המתנדבת החדשה?
שמעתי היום כמה סיפורי זוועה על זיקנה. אומרים שכמה פרוסות מתו בדמי ימיהם, תוך כדי יסורים נוראים ממחלה איומה הקרויה עובש. ממש נורא.
יום ו'
אני חשה בתכונה משונה. אני מונחת על גבי שבכה יחד עם המון פרוסות. עכשיו אני בתנור - החום נורא. אני מאבדת נוזלים במהירות, מצטמקת ומשחימה. אני הופכת לצנים. עוד מעט אשתגע מהחום. נפסק. עוד מעט והייתי מתפחמת. יד בלתי זהירה משליכה אותי לרצפה במקום לקופסת הצנימים. אשר יגורתי בא: ברי לי כי עתה אושלך אל אותו פח זבל ירוק ומצחין, ופדל ישרוף אותי במזבלה. זהו, הקץ בא. יד אוחזת בי בחוזקה, אני עוצמת את עיני, איני יכולה להביט בעיניים פקוחות אל הסוף הנורא. עוד שנייה, עוד שנייה... גערה נשמעת מהקצה השני של המטבח. האקונום אינו יכול לשאת את המחשבה שקמח משובח, שעמלו עליו בחרישה, זריעה, השקיה, קציר, טחינה וסובסידיות, קמח טוב כמו זה שממנו אני עשויה, יושלך סתם כך לפח האשפה. אז מה אם נפלתי לרצפה? עושים פו - והנה, אני כשרה למהדרין.
וכך החלה עוד פרשה עגומה בחיי. צנים. ללא תקווה אני מונחת בקופסה, ואיש אינו שועה אלי. למה לא נולדתי סטרקינג?
יום א'
בל תטעו. אין זה יום א' שאחרי יום ו' המתואר. חלפו עברו שבועיים, בהם כל יום דמה להפליא למשנהו. אולם היום קרה משהו. אין ספק. היום נטחנתי. קצת קשה לי להאמין שמישהו יאכל צנים טחון, אבל אסור להתייאש.
יום ב'
אשרי - קציצה אני. היום נטבלתי ברוטב וטוגנתי. זהו זה. סוף סוף אגשים את יעודי. אני מושמת על גבי מגש - והיישר לחדר האוכל. "מה יש במקום?" שואל דוביק באינסטינקט בריא. שני סיבובים ערכתי בחדר האוכל ועדיין נשארתי בתומתי.
די! אין לי מה לחפש יותר בעולם הזה. אני מתאבדת בקפיצה למצלית.
יום ג'
איך לא חשבתי על זה קודם? אכלו אותי בתור שקשוקה.