סמ"ר חזי יחזקאל לוצקי ז"ל

מכתב לציפי, מלכיה, 15.8.65
שלום ציפי

אני חוזר לי מתרגיל צבאי ("מילואים") עייף, מטונף, מזוהם, מטושטש (וכו') והנה - מכתב.
אני קורא ונזכר: לא כל העולם צבא. יש גם קיבוץ לספיחיו: למשל "התנועה". ובמקום להתקלח ולהתעלף על המיטה לכמה שעות, אני יושב ומהרהר: הצבא והקיבוץ (כתופעות חברתיות), זה מול זה. שני עולמות שונים ומנוגדים. הנה אותם האנשים שאני מכיר היטב, בחייהם בקיבוץ - יעילים, פעילים, מטים שכם לכל מאמץ; אותם האנשים עצמם הופכים, עם לובשם את הבגדים הירוקים-מנומרים לאפטיים, פלגמטיים, מוכנים לכל שקר וסיכון ובלבד שיצליחו להרוויח כמה דקות של מנוחה, גרמים ספורים פחות לסחוב על הגב ועוד הישגים כגון אלה, קטנים וטפלים. וכך אני חושב לי על הבעיה המסובכת ואינני מצליח למצוא לעצמי הסבר מניח את הדעת מכל צדדיו.
ציפי, אל תיבהלי! לא קיבלתי מכה על הראש.
גם אינני מתנהג כאותו אדם הנקרא לעזרה על ידי זעקות של מישהו התלוי, גופו בחוץ, וידו האחת אוחזת באדן החלון של הקומה העשירית, ובמקום לרוץ ולתפוס אותו הוא עומד לו ומקנח את חוטמו.
כי ההסבר לבעיה שהעסיקה אותי באותו יום שישי בו חזרתי עייף וכו' הוא לדעתי מפתח חשוב מאוד בהשקפת עולמי.
אבל אני מבין שאני בכל זאת כותב בצורה מבולבלת מאוד ולכן אשתדל לחזור לקו מחשבה הגיוני ולבאר.
(אם כי את חייבת לדעת שאני עדיין עייף כמו עשרה דובים ביום חורף. במשך שבוע שלם לא ישנתי וגם כשחזרתי למשק לא נותנים לחיות: עבודה ועניינים. ועכשיו, במוצאי שבת, אין לי כוח אפילו לשבת. כך שאני שוכב במיטה וכותב - אבל בוודאי הרגשת בכך לפי צורת הכתיבה.)
טוב, אני חוזר להיות נורמלי.
יש לי הרושם, ציפי, שאת מתכננת מתקפה מכיוון לא נכון.
אמנם עוד לא הגעת לידי פירוט לגופם של דברים ולכן ייתכן גם שאני טועה. לי נדמה שאת בוחנת את הדברים בצורה כוללת (סליחה) מדי ואינך מפרידה בין המרכיבים. כדי להסביר את עצמי אתן דוגמה.
נניח שיום אחד אני מגלה שרוב החברים החיים אתי כאן הם אנשים החיים בקיבוץ מחמת הכרח כל שהוא (לכל אדם הכרח שונה) פרוזאי מאוד, ופיהם ולבם אינם שווים. נאמר גם שזה מתבטא בחיי היום יום. אנשים מנצלים את אמון החברה. משתמטים ועוד ועוד. זה מוליד אצלי סלידה ואני עוזב. אבל לאן עוזבים? נאמר לאוניברסיטה, ומה אחר כך? גן עדן? ודאי שלא. וכך אני עומד שקוע בבוץ וחושב: ההיה כדאי כל העניין? והתשובה היא לדעתי אותה התשובה המתבקשת לדילמה "הצבא-הקיבוץ". חשובה המסגרת. אם נרצה לבחון מה עדיף, עלינו לראות זאת רק בקנה המידה של המסגרת. מסגרות שונות מביאות את אותו אדם להתנהגות שונה מן הקצה אל הקצה. ובכלל, לדעתי אי אפשר לקבוע דעה נכונה אם מסתכלים על קבוצת אנשים כעל קבוצת פרטים בודדים (כל אחד לעצמו) ועורכים לכל אחד מאזן, מצרפים ומסכמים. כך אפשר אולי לנהוג כשבוחרים חבר קרוב. אבל בעניין התלוי ועומד חשוב מהו הבסיס המשותף לחייה של אותה קבוצת אנשים כקבוצה.
הרבה פעמים אני מתקומם בתוכי נגד הרעיון והאידיאל של הדוגמה האישית.
גם בהיותי מדריך, השתדלתי לבל יראו בי דוגמה אישית. כי לא משנה מי אני, חשוב העניין שלשמו הדרכתי. אשקר לך אם אומר שפעלתי למעשה בניגוד לאותו עיקרון. אני יודע שבמאה העשרים מוקדם מדי להחדיר באנשים את ההכרה העמוקה הזאת. אני יודע גם שרק בדרך הדוגמה האישית אפשר להלהיב אנשים למשהו. אבל בתוך תוכי אני עדיין מאמין שלא זה המפתח שיפתח בפני האנשים את בריחי ההבחנה בין טוב ורע - חשוב וטפל.
ודאי את חושבת שהתחמקתי מעניין התוכן שאיננו והחברה שאינה מביאה לך הרגשת סיפוק ועל שבכלל בעיות המעסיקות אותך אינן מקבלות תשובות.
איני מתחמק. פשוט קשה לי להסביר את הכל בבת אחת וחשוב גם הצליל שיחזור ממך על מנת לדעת איך להמשיך.
רק עשי טובה, אל תקבלי מרה שחורה אחרי מכתב כזה ואל תפסיקי לחייך למשך שבוע.

בכל אופן אסיים
להשתמע
חזי