סמ"ר חזי יחזקאל לוצקי ז"ל

הנרקיסים בגינה פורחים.
מביטה בהם בתדהמה.
הם פרחו שם באותו המקום גם לפני שנה.
ביום שנסעת.
גם הנרקיסים הם זכרון בלתי נמנע.
מצורפים לכל הזכרונות שהפכו את רסיסי הלב לאבק.
הימים עוברים.
ויש סימנים שחלפה שנה.
מי מעביר את הדפים בלוח השנה?
הימים עוברים. למרות.
אפילו כמו מקודם.
ואני מרוסקת על לוח השנה הזה.
אחת, שימיה חולפים בין השבילים. בין גשם לשמש.
אפילו הארוקריה גבהה מאוד השנה.
אבל השעון עמד לי מלכת.
מנסה לתקן.
בודקת. מה קרה?
מתחננת שיחזור לעבוד. שיתקתק.
הקפיצים התפרקו.
המחוגים נשרו. מונחים בזווית השעון.
המספרים במקומם עומדים.
אבל אין מי שיורה לי על הזמן.
ופתאם פרחו הנרקיסים.
כבר סיפרתי הכל, שם למעלה על הגבעה.
גם אם אין שומע לי. כך נדמה.
וכשנועה חזרה מביקור אצלך בין ברושים ושדות ירוקים - היא סיפרה שהיה לה נעים.
"שם, על האבן הלבנה, הרגשתי את אבא הכי קרוב שרק אפשר" - כך נועה אמרה.
ואני על האבן הזאת יושבת זה ימים ולילות ורוצה להיות עוד יותר קרוב מזה שרק אפשר.

ציפי