סמ"ר חזי יחזקאל לוצקי ז"ל

חזי אחי / רותי
כל השנים ראיתי את חזי מבעד לפער הגילים שבינינו. כשנולד - הייתי מאושרת מעצם העובדה שיש לי אח. הוא שימש מקור גאווה בהראותי אותו לילדי השכונה. אני זוכרת תינוק שמנמן וחמוד, עם תלתלי זהב, אכלן, חייכן ועושה תעלולים כמו: לטפס על גגו של לול הרשת שעמד בחצר או להיעלם בכל פעם מהחצר עד שכל בני המשפחה והשכנים הוזעקו לחפש אותו, וכיוצא בזה.
כאחות הבוגרת, תפקידי היה להשגיח על חזי, וכשיצאתי לשחק בשכונה הייתי תמיד לוקחת אותו עמי.
היו גם רגעי קנאה באח הקטן. ואת אמא שאלתי לעתים מדוע כשהיא פונה לחזי היא מחייכת ואלי היא כועסת.
חזי גילה סקרנות בלתי נלאית. כל חפץ, צעצוע או מכשיר שנפל לידיו, פורק עד היסוד, כדי לדעת איך הוא פועל.
בתקופת ההתבגרות, כשהייתי מסתודדת עם חברות, חזי היה מצותת ומתערב, ולא אחת הגענו לריב וקטטות. משבגר והפך לנער חסון, אף הטעימני לעתים מנחת זרועו. מסיפורי המריבות היו רבים שבמשך השנים הפכו למבדחים והיינו נהנים לשוב לספר ולצחוק מהם. כמו באותה פעם כשהתקוטטנו - חזי גבר עלי ואני העמדתי פני מתעלפת. חזי לא ידע את נפשו, רץ, שפך עלי מים, חיבק אותי והאידיליה נמשכה זמן רב.
בגיל צעיר מאוד עזב חזי את הבית כשהלך ללמוד בכדורי. באותה תקופה הייתי בצבא, בהיאחזות, שטחי ההתעניינות היו שונים ומרוחקים. חזי הלך לצבא ולקיבוץ מלכיה, ומפגישה לפגישה ראיתי את האח הקטן הולך ומתבגר. חזי לא הרבה לספר על עצמו. כששאלו אותו מה נשמע, היה עונה "בסדר" אוטומטי.
כשהביא את ציפי להציגה, היתה ההפתעה מוחלטת. משנישא, התגלה כבעל אוהב ואהוב, ומשנולדו הילדים - ממש נמרח מרוב נחת. כשאחז אחד מהילדים בזרועותיו, היתה על פניו מין רכות מיוחדת. לחזי היה מין חיוך עם הרמת גבות, ששימש אותו כתשובה לשאלה והבעת תמיהה.
לעתים התגלה חזי כדברן גדול. כמו באותה פעם שרכש פטיפון מציאה. הוא בא אלינו כשעיניו בורקות ולא הפסיק לספר איך רכש אותו. כמה ייהנה ממנו, כמה הוא מאושר על כך, ודיבר, ודיבר...
בשנים האחרונות, כשחזי הפך לבעל משפחה, חשתי שנוצרה בינינו קרבה שהלכה וגדלה, שנעלם פער הגילים. ולפתע, כשחזי בשיאו מבחינה משפחתית, מקצועית, חברתית - הלך מעמנו. ומה רב הכאב.

רותי