יש הרבה מה לספר... הרבה לכתוב... הרבה רגשות... אך כשאתה רוצה לאמר אותם ולהוציאם החוצה הם נתקעים באמצע... בפנים- ונשארים עמוק בלב.
קשה...קשה לעכל את מה שקרה...
קשה לתפוס שבחור שתמיד דאג להרנין את האוירה... איננו עוד, ושהמיטה מימין למיטתי בחדר לא תאכלס את מי שידעה לאכלס תמיד בחמימות נעימה.
ועוד הרבה דברים- פשוט קשה לקלוט אותם ולהבין.
תמיד היה נעים להיות בבית הוריו. נוהגים היו לקבל אותי בחיוך ואוירה נעימה. כך גם היה הפעם. כשנכנסתי התקבלתי, כתמיד, בחיוך ובחמימות- אלא שהפעם ראשי יהי מורכן, והראש המורכן הזה אמר הכל... לא היה צורך במילים לתאר את האסון שקרה...
יורם קלט אותי בקרית גת, בבואי לעיר, כקיבוצניק צעיר ומבוייש. הוא נתן לי הרבה ביטחון, ולא מעט בזכותו הצלחתי להיקלט בצורה יפה, בחברה העירונית.
אני- השבתי לו באותה מטבע... קלטתי אותו בלהב.
רציתי מאוד שנמשיך ביחד, וכך היה. הוא התאהב בקיבוץ ואני מאמין שהוא חזה לעצמו את עתידו בלהב.
יש עוד הרבה מה להוסיף ולכתוב. אך כל הדברים סובבים בפני במעגל סגור, וקשה לבטאם...