טוראי אוריאל אורי רימון ז"ל

אמא כותבת
על בית-הקברות

שוכבת אני על אבן דוממת
עיני זולגות ושפתי דובבות.
מה הן דוברות?
אינני מסוגלת לקלוט.
ידי שולחו לצדדים
בהבעת חוסר אונים.
הוי בני, כמה אני צמאה
לבכות על צוארך
לחבקך לנשקך, את עפרך,
ורגע נדמה לי שלבך פועם
מן הדמעות
שלתוך קבר חודרות.
הוי, אין ביכלתי לשאת בן יקר,
הלב נצבט על נפלך כל כך צעיר.
לו רק יכלתי להעלם מן ההוויה,
לא לחוש ולא לדעת
מה לי ארע.
זה הגואל היחידי
אשר לנצח יכול להרגיע את לבי.
אמא