מהימים ההם
לאחר ש"חיות הנגב" כבשו את משטרת שובל נשלחנו חמשה במספר ואבהם ביניהם - לשמור על אותה משטרה, הובטח לנו שנוחלף כעבור שבוע, אך עברו שבועיים ולא הוחלפנו, היחידי בינינו שלא התלונן ולא רטן היה אברהם, אדרבא השתדל להרגיע אותנו ולהשקיט את רוחנו "צריכים לחכות חברה, כנראה שאין מי שיחליף אותנו והכלום מצבנו רע? קרובים אנו לבית ואין אנו חסרים מאומה", כזה היה אברהם תמיד ראה רק את הטוב לעולם לא התלונן, תמיד מרוצה, תמיד החיוך היה על שפתיו.
למשק לא החזירו אותנו. הוקמה מחלקה מאנשי קיבוצים; מחלקה המוכנה לצאת מיד לפעולות קרביות, ואנחנו חמשה חברי שובל ביניהם; בסיסנו במשמר הנגב.
בבוקר חזרנו מסיור לילה מאובקים ועיפים, בדרך חזרה נתקלנו באש האויב לא חזקה יותר. ענינו להם באש, השתקנו אותם, וחזרנו בשלום לבסיסנו.
היינו מרוגשים מאוד אחרי טבילת-אש ראשונה זו. אכלנו הלכנו לישון. לישון לא יכולנו, כי היינו עייפים מדי. מצב רוחנו היה מרומם, התבדחנו על המקלחת והגענו למסקנה שאפשר להתקלח בבקבוק מים. לאט לאט החברה נרדמו ואני עוד שוחחתי קצת עם אברהם: "יודע אתה, אומר לי אברהם, לא כתבתי להורי שהתגייסתי, הם לבטח חושבים שאני בקיבוץ ואבוא בקרוב לחופש; הם דואגים לי מאוד ואיני רוצה להבהילם. תהינה כמה פעולות מוצלחות, נקבל חופש או שבכלל ישחררו אותנו, כי הרי גם הקיבוץ זקוק לנו מאוד מבחינת בטחון - ואז אבקר אצל הורי ושמחתם תהיה כפולה". והוא מחייך כתמיד ופניו מלאי אמונה בנצחונינו.
הימים חולפים, לילה לילה אנו מסירים, פעם לקלטה ופעם לגשר המפוצץ שלפני באר-שבע. כמעט שאיננו ישנים. הסיורים מעייפים אותנו, המצב נהיה מתוח. אנו נהיים עצבניים, ברצוננו לצאת לפעולה רצינית.
אנחנו עוזבים את משמר-הנגב ועברנו למחנה צבאי גדול, הכינו אותנו להתקפה רצינית ביותר על ריכוזי המצרים באשדוד; המצב נשתנה, נהיה רציני מאוד.
באחד הלילות יצאנו להתקפה על אשדוד, נתקלנו באש חזקה של אלפי מצרים, לא יכולנו להם. היינו מועטים מדי, חסר לנו נשק - נאלצנו לסגת.
בהתחלת נסיגתנו הייתי יחד עם אברהם, החלטנו לזרוק את בקבוקי-מולוטוב שהכבידו עלינו והיו מיותרים. יותר לא ראיתי אותו, צורפתי לכיתה אחרת. הנסיגה היתה קשה ביותר, זחלנו מרחקים ארוכים בשטחים חרבים, עד שהגענו לנצנים. התחלתי לחפש את החברה, מצאתי אותם, פניהם העידו על האסון. "שב תנוח ותשתה משהוא", אמרו לי החברה. התישבתי והם ספרו לי - אברהם לא חזר. קשה היה לי להאמין, חבר שעוד לפני שעות מספר הייתי יחד אתו - והוא איננו.
שנה חלפה והמציאות אישרה את העובדה האכזרית - ובכל זאת קשה להאמין שאברהם איננו ואני עוד רואה אותו לפני ופניו מחייכים.
גרשון
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.