טוראי משה מוסה שלוח ז"ל

חברים מספרים על מוסה
ניסים:
מוסה היה המוכתאר של הנקודה. הערבים אהבו אותו. התרשמו מן ההופעה שלו: הופעה גברית, עיניים שחורות, חסון, בריא.
כשהיה מתלבש בתלבושת ערבית עם הגלביה והכפיה, היה מגיע עד לגדר של באר שבע ומביא ידיעות משם. היתה לו השפעה רבה על הערבים. כל מה שדרש מהם - קיבל. מותו - ממש אבידה.


יהושע:
עם עלותנו לנקודה כאן, מיד התבלט מוסה בכשרונו לחדור ללבותיהם של ערביי הסביבה. הערבים כאן לא קבלו אותנו בסבר פנים יפות. בשנה שעלינו להתישבות היתה בצורת והאחים המוסלמים הסיתו. אמרו שבגלל שהיהודים באו לנגב -הקללה באה איתם. בגלל זה איש מן השייכים לא רצה לדבר איתנו. אבל מוסה, בחן רב, עם כושר דיבור וכושר שיכנוע יוצאים מן הכלל - תמיד ידע לתבל בדבריו פתגמים ומכתמים ממשלי ערב - רכש לאט לאט את אמונם של ערביי הסביבה והצליח לארגן כאן מסגרת של שירות מודיעין.
מוסה היה עז נפש ועשוי ללא חת. הוא לא ידע פחד, היה מוכן להקריב כל קרבן, לא חשב פעמיים. אולי היה זה אחד הצדדים החלשים שלו, והוא שילם את המחיר בסוף. בשבילו היה מובן מאליו, כשנקרא למשימה - הלך. לא חשב עד הסוף.
זכור לי מסע מימי אפיקים, כשעברנו את הכפר זרעין בעמק יזרעאל. על הגורן חטפנו מטר אבנים. למוסה היתה תושיה, ברגע מסויים הוא שם את היד מאחורי הכיס וצעק להם בערבית: מי גיבור מכם יתקרב, יקבל כדור בראש! ממש אלתור של הרגע האחרון, ואז כל החבורה התחילה להתפזר והלכה אחרונית ויכולנו לעבור. זה אומץ לב מיוחד. לבוא בידיים ריקות ולאלתר דבר שהא האמין שיציל. התוצאה היתה חיובית. אילו היו מרגישים שידיו ריקות, יתכן שהמצב היה מסתבך.
המושל של באר שבע הכריז פרס גדול על ראשו של מוסה, חי או מת. מוסה ידע על כך. שוחחתי איתו על זה והוא אמר: האנשים שלי נאמנים, הם לא יבגדו בי.

מתוך "חצרים במלחמת השחרור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח