גם יצחק בנופלים...
הלב נצבט והמחשבה קופאת, קשה הכתיבה עת יודע אתה כי שורות אלו באות להנציח חבר, רע נעורים, ברית חיים הדדית שנכרתה בלי אומר. כן, ברית אחים היתה בינינו. שנות חיינו היפות היינו יחד עד אשר פנינו כל אחד לדרכו השונה בחיים. ועל אף העובדה כי נמצאנו רחוקים איש מרעהו, הרי לא היתה זו פרידה כשם שרגיל הדבר בין חברים עת פונים הם לדרכי חיים שונות. לא היתה זו פרידה משום שהיה זה יצחק שאין דרכו להפרד. נפשו רחבה מני ים היתה ושקטה כשקט תהומות. אצילות טבעית היתה טבועה בדמו וכשנתקשר לא נפרד...
זוכר אני כבחלום את תקופת הילדות, עת ישבנו יחד על ספסל הלמודים בבית הספר העממי. תלמיד טוב ומקשיב היית, המורים אהבוך וחבריך נמשכו אחריך. ידעת לאצול מרוחך עלינו הקרובים אליך ועזרתך לכל דורש הושטת. והנה באותם הימים נתקבלת כחבר למחנות העולים. זוכר אני את הלהט והקדושה אשר נסכו בך בימים ההם. ממש לא האמנתי למראה עיני כיצד אתה, יצחק, אשר כל ישותך העידה בך על נער ביתי, שקט, הפכת לנער ער, חי, תוסס ומשולהב מהרעיון הלאומי. פתע נמשכת כבמטה קסמים להכשרה, משימת חייך היתה הקבוץ. לפתע כאילו כוחות נעורו בך, לא עוד ישבת בשלוה על ספסל הלימודים. פעם בך הלהט החלוצי אשר היה טבוע בדמך. פעם ביום בהיר הודעתני: "דוד, החלטתי, אני יוצא להכשרה. עוזב אני את ספסל הלמודים" (אז כבר למדת בביה"ס התיכוני למסחר). ניסיתי לשכנעך, לומר לך: יצחק, אולי מוטב כי תסיים תחלה את חוק למודיך? חייכת בטוב לב ואמרת: "לא תבין, לא תבין, דוד, איני יכול יותר, צר המקום בשבילי. העיר כמחנק היא לי. שם, בקבוץ, נכונו לי חיים. הקבוץ הוא מטרת חיי. והלכת! ומכאן זכורים לי חייך כאיש הגשמה. זוכר אני כאשר היינו נפגשים לאחר מכן, מה קרנת ומה אושרת בספרך לי על חייך בקיבוץ. "יוצר אני - אמרת - חי אני ונושם את אויר המולדת, יקרים בעיני חיים אלה מכל". לכתחלה לא האמנתי, האתה יצחק, אשר גודלת באהבה ובתפנוקים, הכה יוטב לך שם? חשבתי הן תחזור משם באחד מן הימים, לא תחזיק מעמד בעבודת הקבוץ המפרכת, אולם טעיתי! וככל שנפגשנו לאחר מכן ראיתי מה גדולה אהבתך לארץ, מה כנה אמונתך בחיינו המתגשמים. ראיתי כי קשור אתה בכל רמ"ח אבריך לאדמה, לקבוץ. והנה באו שנות משבר בארץ. מצבם הכלכלי של הוריך החריף ואז חזרת הביתה מגינוסר לעזרת ההורים. ושוב נפגשנו, וכששאלתיך:"התישאר בבית או תחזור?" הסתכלת בי, חייכת ואמרת: "טרם הכרתני, דוד, איך אוכל להישאר וכבסוגר מרגיש אני עצמי בעיר. רק לתקופה קצרה באתי ומיד אחזור". רק לאחר מכן נודע לי סוד עזיבתך את קבוץ גינוסר. חבריך, חברי התנועה אשר אתם יחד היית בהכשרה, חסרו לך, החברה אליה נקשרת מילדות חסרה לך, הם חיו בבית קשת ואליהם חפצת להגיע. ואמנם הגעת. לאחר חדשים מספר כבר היית בביתך החדש, חזרת אל המקור ונרגעת. החלו מאורעות הדמים בארץ. ולא נשתייר בי אף שמץ של ספק כי גם אתה בין מחזיקי הנשק. אף כי מעולם לא דברנו בנושא זה הרי בטוח הייתי כי גם בנשק אמונה ידך. הן הכל עשית למען מולדתך, בשלוה עשית; מעולם לא התגדרת ביכלתך, אף כי רבה היתה; מעולם לא הצגת עצמך לראוה. ביום ה' באדר ב' יצאת יחד עם חבריך להגן על תוחלת חייך, על אדמת קיבוץ בית-קשת אשר אותה עיבדת, כי בה ראית תמצית חייך. והנה השיגתך יד מרצחים וגדעה את עץ חייך אשר כה ברור היה. נפלת ונטמנת באותה האדמה אשר אליה כה נקשרה נפשך...
יהי זכרך ברוך לעד.
דוד קצור
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח