אלבום תמונות
זוזי שלי מת אתמול בצהריים, ואני מרגישה שעולמי חרב עלי באמת.
זוזילו -
אני כל-כך מתגעגעת, ובעיקר אני יודעת שעוד אתגעגע, כמו שקורה כשאתה נשאר שם 3 שבועות, ואני כבר מחכה שתחזור, ואז אתה בא דבר ראשון לחדר שלי, לפני המקלחת אפילו, להגיד שחזרת. אבל עכשיו אני אתגעגע ואתגעגע ואתה יותר לא תחזור. לא תחבק ותנשק אותי יותר, ולא תגיד לי כמה אותי אתה הכי אוהב. לא ניסע יותר לכפריה לארוחת צהריים, או לענת ואורי כי רצית לראות את רותם, או נשב מחוץ לחדר שלי ונברבר סתם על שטויות, ועל מהות החיים, ועל הבחורים בחיי והבחורות בחייך, או שהיית רוצה שיהיו בחייך, ונשמח שאנחנו שכנים פתאום ונראה אחד את השני יותר. וכל-כך שמחתי שבשבוע האחרון שהיית כאן הערת אותי קבוע בצהריים לארוחה, ועד כמה שמקודשת לי השינה שמחתי לקום איתך, זוזי מתוקי, לאכול. אני לא מבינה איך זה קרה לי פתאום. טלפון אחד וטראח, אין לי אח יותר. אני מקווה שידעת כמה אתה הכי חשוב לי בעולם, מקווה שהדגשתי את זה מספיק בשביל החשדנות המיותרת שלך זוזי.
והנה עברו 30 ימים.
כל יום שביליתי איתך זוזי נראה לי עכשיו כמו המון. אני קצת מצטערת עכשיו שלא הייתי אני אחותך הגדולה, כי אז הייתי מרוויחה אותך לעוד כמה שנים. אבל בעצם, מי יודע? אולי אז לא היה נרקם בינינו הקשר הנהדר שלנו. ובינינו, לפעמים כשדיברנו הרגשתי קצת כמו האחות הגדולה בכל מקרה.
ועכשיו אני פתאום נמצאת בצד השני של הקבר, הצד שבו אף איש לא רוצה לעמוד. ולא סתם קבר, הקבר שלך זוזי. מי היה מאמין? אני עוד לא מאמינה. כי אמרתי לך כל הזמן: אל תיסע בג'יפ הראשון בשיירה, ואולי ליתר בטחון גם לא בג'יפ האחרון. תמיד חייכת ואמרת שתנסה, למרות שזה לא תלוי בך, אתה עושה מה שאומרים לך. ולא מזמן כבר טרחת להסביר לאחותך הקטנה והבורה שבימינו זה לא משנה, כי יש גם מטענים המופעלים בשלט רחוק. וזה באמת לא שינה.
לפני כמה שנים עברה בראשי המחשבה, שאם לא היית האח שלי, אלא סתם מישהו מהקיבוץ, בטח לא היה יוצא לי לדבר איתך אף פעם. אז חשבתי - איזה מזל גדול יש לי שאני אחותך, כי זכיתי להכיר נער ואחר-כך בחור מקסים וחמוד וחכם, שדואג לי כל-כך. כל בעיה מכל סוג כמעט שצצה, יכולתי לפתור ב"אני אשאל את זהר". את מי אני אשאל עכשיו? הרגשתי באמת שהרווחתי, כי אם במקרה לא היית האח שלי, אפילו לא הייתי יודעת מה אני מפסידה. אבל עכשיו אני ועוד איך יודעת מה הפסדתי. אותך זוזי. אבל גם הרווחתי. אותך זוזי.
והמעט מדי שנים שהיית אתי ואני איתך, שבינתיים הן כל החיים שלי ועם הזמן יהפכו להיות רק חלק קטן וקטן מהם, הן שנים שלא הייתי מוותרת עליהן, על אף הלב השבור שלי עכשיו, ולתמיד אני מניחה.
שני