טוראי אליהו יפת ז"ל

החוט שניתק בננו אלי ז"ל
ביום ראשון, ו' בניסן תש"ך (3 באפריל 1960)

אין ביכולתי להעלות על הכתב ולהביע את היגון הקודר והכאב הגדול אשר נפל בגורלנו, באותו יום ראשון בשעות אחר הצהרים, אבל אחת אני יודעת, כי איני יכולה גם עתה להשתחרר מאותן הרגשות שהתחוללו באותו היום המר והנמהר אשר לו לא היינו מצפים לנצח נצחים. אני ובני המשפחה הרגשנו עצמנו כאדם אשר נקטעו אבריו ולא הרגשנו במתרחש סביבנו, במשך ימי האבל.
פגשתי רבים מחברי ומחברותי, אך מאחר מה שקרה לא יכולתי להוציא מפי הגה ושפתי היו כאילו דבוקות אחת לשניה, ובהחלטה נחושה נצבתי על קברך. הלא הספדתי את עצמי על הקרה אותנו ולא הבינותי את זאת כלל. הרי היינו קשורים אחד בשני ואת סודותינו חלקנו בינינו, יסדנו יסוד בכדי לשכללו בעתידנו, אך עתה הכל היה לשוא.
היו רגעים ואולי שניות בעת ישיבה במשרדי (שבצה"ל) עצובה לנפשי ובהגיע אלי מכתביך - ברגעים אלה הרגשתי כאילו הכל נברא לי מחדש, ותמיד נחמוני מכתביך והחזירוני למצב רוח מרומם. אבל עכשיו הכל פרח ולא אוכל לצפות יותר בכליון עיניים למכתביך כי נלקחת ממני, ככתוב: "ה' נתן וה' לקח". יותר את תוכן מכתביך היתי אוהדת, ומרוב ההנאה שנבעה מקריאת מכתביך לקלקתי את שפתי. הנה לפני זמן לא רב ניצבת לנגד עיני במדי הצנחן כשמכף רגלך ועד ראשך זוהר, עם המדים שעטפוך, את כובעך האדמדם, את הכתפים שנצצו מברקן הנאה וכשחיוך דקיק התנשא מעל שפתיך, פניך הצוהלים. אח בכור היית במשפחה. מקטן ועד גדול כבדוך, הוריך לא ידעו במה לקבל את פניך בחופשותיך. לאהבתם אליך וליחסיהם לא היה גבול. ואילו אני, אחותך, נהניתי תמיד לראותך בכל לבוש, אם זה במדי צה"ל, או בלבוש אזרחי, מאחר ולבושך היה תמיד בטעם.
אין אני זוכרת אי פעם שהללתי חבר יותר מאשר אותך, כי תמיד רק אתה. מאחר והקשרים בינינו היו הדוקים, אם זה בחליפת מכתבים ותמונות, ואם זה בפגישות שונות, חשבונו יותר לחבר ולחברה מאשר לאח ואחות. היום האחרון שראיתיך היה יום שלישי, 28.2.60 בערב. זו היתה חופשה קצרה אשר הספקתי לראותך למשך שלוש דקות בלבד. ומאז לא ראיתיך יותר משום שהמות לקחך מאתנו. ביום שישי באתי הביתה לחופשת שבת, אך עתה לא היה כשאר השבתות, אוירה קודרת ריחפה בדירתנו. הורי ואחי אהבו יותר לראותנו יחדיו במדי צה"ל, כי אז בלטה להם שמחת האושר. אחינו הקטנים היו ממלמלים במשך זמן ארוך, חיל, וחילת וברגע זה היו מקיפים אותנו כשהם שמחים ובעלי מוראל גבוה.
הפגישות בינינו בזמן גיוסי לצה"ל היו ספורות מאוד, אך למרות זאת, שמחתי היא גדולה שלפחות לעתים רחוקות הייתי רואה אותך מאשר מאומה. אולם עתה...
אולם בתקופה אשר לא הייתי רואה אותך, דמותך, נדמה היה לי, כאילו היא ניצבת לנגד עיני. היו ימים ושעות שמרוב ערגה וגעגועים אליך ישבתי דומם כשדמעות עיני זולגות וניצבות כמו נד נוזלים על לחיי. ביום ראשון, 3.4.60 חזרתי לבסיס מחופשת שבת ובלויתי הלך אבי עד הרכבת. ומאז ומזלי לא האיר לי מאחר ואחרתי את המועד של הרכבת נאלצתי לנסוע באוטובוס מאסף כשכל דרך הנסיעה מהרהרת בך, על זה שלא הזדמן לי לראות את פניך היקרים לי מכל ביום שבת. כעבור זמן מה הגעתי לבסיס ופני היו מועדים אל משרד עבודתי. יום עבודה זה לא היה כרגיל, כנראה שלבי חש במתרחש. עבודתי לא התנהלה כראוי ולאחר הרגעה נפשית ישבתי וכתבתי אליך את מכתבי. אך, כידוע לי, מכתבי זה לא הגיע אליך. הזמן זחל לאטו ודכאון שבור חדר לקרבי. שעת הערב הגיעה ובשעה זו הייתי תורנית מועדון. סידרתיהו במהרה וישבתי ככולם. לא עברה שעה קלה והנה הגיע לאזני צלצול הטלפון, אך מאחר ולא נעניתי לו, נכנס קצין תורן, הרים את השפופרת ושומע את פשר השיחה. מיד לאחר זאת פנה אלי באומרו שעלי לנסוע הביתה. לא ידעתי מדוע, הרי רק באותו יום לפני הצהרים באתי מהבית ופתאום שוב לחזור. תחילה חשבתי כי הוא מתלוצץ, אך לאחר שראיתי שזו טעות מצדי, שמעתי לו. ותחילה שאלתיו ותשובתו היתה שזו הוראה מקצין העיר. מסרתי לו את הפרטים כשעיני זולגות דמעות מבלי לדעת מדוע. לאחר חפזון הגעתי הביתה, אולם הכל נראה לי שחור מסביב ומיד הרגשתי כי אני שוכבת על הארץ וזה מאחר שהתעלפתי. לא יכולתי להבין פשר הדבר. היה נדמה לי כחלום שעובר כהרף עין. ואם תאמרו כי אלי אחי נפל על משמרתו הרי -
פרח רך
ענוג וצח
נבל קמל. והלב, הה, מה יאבל.
לא אשכחך אחי ואת נאמנותי לך במשך העת, אך הכאב ישאר בנו עד שנפול למשכבנו אחריך ואילו אני, אחותך מרים, בידור או חויות שהן לא אוסיף עוד. יושבת בית אהיה אנכי.

מאחותך מרים