טוראי אליהו יפת ז"ל

אלבום תמונות

ברוך גילאון - חולדה.

ביום שישי, י"ז באב תרפ"ט, הגיעו לתל-אביב ידיעות על התנפלות דמים בירושלים וכי יש הרוגים ופצועים משני הצדדים. תל-אביב נזדעזעה.
ביום ראשון, י"ט באב, קבלתי הודעה, כי עלי לצאת עם עוד כעשרה חברים כתגבורת לקבוצת חולדה. בשעה 4:45 אחה"צ יצאנו ברכבת בתל-אביב, בפיקודו של טוביה הורביץ, לנחל שורק, כדי להגיע משם ברגל לחולדה.
בצאת הרכבת מתל-אביב, היתה ריקה ביהודים, ואילו בתחנות הבאות, הלכה ונתמלאה ערבים מהכפרים הסמוכים. ישבנו בקצהו של הקרון האחרון, כשפנינו לעבר מהלך הרכבת, כדי למנוע עלינו התנפלות מאחור. למותר לציין שלא הורשינו לקחת אתנו נשק - כדי למנוע חיפוש ומאסר ע"י המשטרה, עוד לפני הגיענו ליעד.
לפי הכרטיסים שבידנו, שנועדו לנחל שורק, היה ברור לערבים, שתקעו בנו מבטי איבה וזעם, כי פנינו מועדות לנקודה הסבוכה לנחל שורק, הריהי חולדה. ואמנם, הידיעה על כך, ש"מורקבים" יוצאים לתגבורת לחולדה, נמסרה ע"י הטלפון ע"י אנשי הצוות הערבי מתחנה לתחנה. אך, אף על פי כן, הגענו עם ערוב היום לנחל שורק, ומשם, דרך הואדי המסולע, דרך עמקים וגבעות, המשכנו ברגל לחולדה.
בבואנו התיצבנו בפני המפקד, אפרים צ'יזיק. אחרי ארוחת ערב חטופה, פתח אפרים בהסברת המצב. ניתנו ההוראות ונקבעו העמדות לאנשינו.
התוכנית הכללית היתה:
א. העמדה הקדמית - ההגנה על החורשה, שלפני החצר ובית המגורים הגדול;
ב. העמדה השניה - בחצר הפנימית, המוקפת בניני משק;
ג. העמדה השלישית - בית המגורים הגדול.
הפקודה היתה, כי אם נפסיד כל שלוש העמדות בזו אחר זו, נצטרך, תוך נסיגה להשתדל להבקיע דרך לעקרון ע"י שמוש ברימוני יד.
בבואנו לחולדה, מצאנו שהנקודה כבר פונתה מנשים והילדים. נותרו בה יחד אתנו 36 גברים. מהם 24 נושאי נשק ו-12 עזרו על ידם. יצוין, שבימים ההם, למרות היות המקום מועד לפורענויות, עדיין לא היינו "מפונקים" ברופא או אפילו בחובשת ואף לא בתחבושת קרבית. אולם, לא חסרנו כדורים ורמונים, אף כי רובנו היו בני מינים שונים.
חוץ מיריות בודדות ונסיון להצית את הגורן, עבר הלילה הראשון בשקט יחסי. למחרת בבוקר, כבר בשעות המוקדמות, הורגשה תנועה בכל הסביבה. אנשי המצפה שלנו הודיעו לנו, כי הכפרים הסמוכים "שורצים" אורחים מן החוץ, נשארנו בעמדות. ניקינו את הכלים וערכנו הכנות קדחתניות לקידום פני ההתקפה.
בכ' באב, כלומר יום אחד לאחר שהגענו, עוד נהנינו מהשקט היחסי שנמשך ומזבח-כבש, שבו השתתפו, בין היתר, השומרים הוותיקים, ובראשם אריה אברמסון. האזנו לצ'יזבטים על ימים עברו, וכך בילינו עד שעה שש בערב בערך.
זמן קצר לפני השעה השישית, יצא המפקד שלנו, אפרים צ'יז'יק, רכוב על סוס ומלווה שני חברים, לתחנת הרכבת בנחל שורק, כדי לקבל את הדואר ולהשתמש בטלפון שבתחנה, כי בחולדה עצמה לא היה, "כמובן", לא טלפון ולא כל מכשיר קשר אחר. לא עבר זמן רב והדי יריות תכופות נשמעו מקרוב. בראש דאגתנו היה אפרים ושני מלוויו, שטרם חזרו. אולם, לאחר רגעים מעטים הופיע אפרים ומלוויו. נתברר, שכאשר חזרו השלושה, כבר היה נכון להם מארב בסלעים אשר לפני החורשה. מיד נתנה פקודה ע"י אפרים לתפוס את העמדות ולהיות נכונים. כיון שהמארב לא הצליח והערבים נתגלו, הרי שניטל מהם יתרון ההפתעה, אך, ברור היה, כי ההתקפה לא תאחר לבוא.
כרבע שעה לאחר שהשלושה נכנסו לחורשה, נפתחה ההתקפה. היא היתה מכוונת לכיבוש החורשה. התקפה זו שימשה אות לערבים בסביבה, אשר התחילו נוהרים במאות רבות, לבושי לבן וביניהם אך נשים, שתפקידן התברר במשך הזמן. אפרים היה רץ מעמדה לעמדה בתוך החורשה כשאקדחו אינו מש מידו. צעקות פראיות של "עליהום עליהום" ו"אטבח אל יאהוד" נתערבבו עם אנקת גמלים ושעטת סוסים. ההתקפה נמשכה כמחצית השעה, ואז קיבלנו פקודה לסגת לעמדה השניה אשר בפנים החצר.
הנסיגה אפשרה לערבים להצית את הגורן העצומה אשר היתה בין החורשה לבין החצר הפנימית.
מלבד האש הצולבת שהיינו נתונים בה, הציקו לנו מעתה גם הלהבה העצומה וגם העשן הסמיך.
אולם, בלהבה היה גם יתרון מסוים בשבילנו, הואיל והיא אפשרה לנו לראות בבירור את האויב -מאות ואולי אלפים של ערבים, אשר צפו על הנקודה מכל עבריה.
לא עברה שעה ארוכה ולחץ הערבים, שקבלו כפעם בפעם תגבורת נוספת מהכפרים הסמוכים, אילץ אותנו לעזוב גם את העמדות במבוא של החצר הפנימית ולהתרכז בעמדה האחרונה, היא הבית הגדול. אפרים, אשר לא ידע לאות או פחד, היה מופיע ליד כל עמדה ועמדה בריצה או בזחילה ומלווה את הנסוגים לעמדתם החדשה בתוך הבניין. האש המרוכזת של האויב נמשכה ביתר שאת ותוך חיפוי שלנו הצליח אפרים להעביר את כל המגינים לתוך הבית. אולם, כאשר הגיע עם הקבוצה האחרונה, פגע בו כדור ופלח את לבו.
תחילה לא ידעו הראשונים על האסון שקרה לנו. ההתקפה נמשכה ביתר שאת והערבים הצליחו לחדור לתוך החצר הפנימית. גברים ונשים (כאן התברר לנו תפקידן של הנשים בהתקפה) חדרו לתוך הלולים והרפת והחלו שודדים בקר ועופות. אולם, האש שלנו גברה, והערבים כבלו אבידות רבות. במהרה החלה נסיגת הנשים, אשר גררו אתן על גבי בהמות פצועים והרוגים. בינתיים נודע למגינים דבר נפילת מפקדנו, ולפי תכנון מראש, עבר הפיקוד ליעקב אברמסון ולסגנו, יעקב סנדלר-שותפי לעמדה בחלון.
למרות המצב החמור, שהיינו נתונים בו, ניצלנו הפוגה של רגעים ודגלנו את נשקנו בעמדות ונשבענו שבועת אמונים לייעודנו ולנקמת דמו של מפקדנו, אפרים צ'יז'יק.
אנשי ההגשה לא ידעו לאות. כל הזמן הביאו כדורים, סמרטוטים לחים לקירור הרובים הלוהטים וסיגריות. כך נמשך המצב בערך עד שעה אחת עשרה בלילה, כשפתאום ראינו אור-פנסים חזק ושמענו טרטור מנוע. הגיעה המשטרה.
ההתקפה שככה והתחילה התייעצות בין המפקדים אם יש לצאת לקראת המשטרה, או שמא אין זה אלא פח שטומנים לנו. לאחר שמוכתר המקום ואחד מחברי המשק יצאו לקראת הבאים, התברר שהיה זה קצין משטרה ערבי עם שוטרים ערביים וכמה חיילים בריטיים. לא היה גבול להתפעלותם מכוח עמידתנו נגד המון המתקיפים, אשר לדברי הקצין הערבי, מנה אלפיים איש. החיילים הבריטיים טפחו על שכמנו וכיבדו אותנו בסיגריות אנגליות ביד נדיבה.
אולם, הערבים, אשר התאוששו אחרי מפלתם, חידשו לפתע את ההתקפה. הערבי והשוטרים השטתחו על הארץ והחלו צועקים לעבר התוקפים שיסתכלו וייראו כי כאן נמצאים מאות בחורים מצויידים וחמושים כהלכה. התשובה היתה - מטר יריות והתגברות ההתקפה. למרות האש הצולבת, עזבו החיילים הבריטיים את המקום בהודיעם שהם הולכים להביא תגבורת. הגורן הוסיפה לבעור, והלהבות שנראו למרחוק עוררו במושבות יהודה חרדה עמוקה לגורלנו.
על פי דרישה נמרצת של המפקד יעקב אברמסון, הצטרפו גם השוטרים הערבים להגנת הנקודה, אם כי תחילה סירבו לעשות כן מפחד נקמה.
מעתה נוסף לנו תפקיד: להשגיח על "אורחינו" הבלתי קרואים.
בערך בשעה אחת בלילה, לאחר שההתקפה נמשכה שבע שעות רצופות, ראינו שוב אור פנסים ואיתות זיקוקים ושמענו טרטור מנועים וקריאות באנגלית להפסיק את היריות, כי בא צבא. ואמנם, הופיעו משורין בריטי, אוטובוס עם חיילים ומכונית ריקה. הקצין הבריטי בלווית חייליו נכנס לבית ודרש מאתנו לעזוב את המקום. סירבנו ותבענו ממנו לשתף פעולה איתנו בהגנת המקום ובהענשת הפורעים. אולם הקצין הודיע לנו, שכדי להגן על המקום, מפני אלפים של תוקפים, דרוש לו, לפי התקן הצבאי, לפחות גדוד של חיילים. מאחר שכוח כזה איננו עומד לרשותו, הוא חוזר על דרישתו שנעזוב את המקום, שאם לא כן, ייאלץ להשתמש בכוח נגדנו. אחרי שיקולים לכאן ולכאן ומשא ומתן מייגע, קיבלנו פקודה ממפקדנו יעקב אברמסון לפנות את הנקודה. נכנסנו למכונית, כשגופת אפרים על ידנו. אבל הקצין האנגלי הודיע, כי הוא לוקח רק את החיים ולא את המתים. ניסנו לעמוד על דעתנו, בהסבירנו כי זהו מפקדנו ההרוג. בתשובה לזאת, קיבל יעקב סטירה בפנים במאוזר שבידי האנגלי. נמנענו. אפרים נשאר בחולדה. בצאתנו ראינו עשרות הרוגים מן האויב, מוטלים בכל מיני מצבים. קיבלנו הודעה קצרה מהקצין הבריטי, כי עכשיו הוא המפקד ואין לירות בלי פקודתו. ליתר תרגם בעצמו את פקודתו לגרמנית. המכונית העבירה אותנו לתחנת הרכבת ושם פורק מאתנו הנשק. לאחר זאת נערך חיפוש בכלינו, כדי לוודא שלא נשאר אתנו אף כדור אחד. בכל זאת הצליחו אחדים מאתנו להטמין רימונים אחדים. גם את אקדחו של אפרים צ'יז'יק, מפקדנו הנערץ, הטמנו בכלינו.
לאחר שהאנגלים הצליחו ב"מבצע" שלהם, העבירו אותנו בכל הכבוד לבית הסוהר ברמלה. מפקד המשטרה חלים באסטה (נהרג בידי אנשי הכנופיות בשנת 1936) התייחס אלינו יפה מאוד. קיבלנו פיתות עם גבינה, והעמיד משמר שוטרים לשמור עלינו. למחרת באו חיילים בריטים במכוניות משוריינות והעבירונו לתל-אביב. בדרך יפו-תל-אביב שלחונו לחופשי, בלי לרשום אפילו את שמותינו.
ההודעה הרשמית, שפורסמה למחרת היום סיפרה על 42 הרוגים ערבים בהתנפלות על חולדה. אולם, קצין המשטרה מסר לנו בסוד, כי מספרם יותר מכפליים. אבל אנו ידענו, כי אף מספר זה איננו כולל את ההרוגים והפצועים, שהוצאו ע"י הנשים בזמן הקרב.