טוראי שלמה מומה אפשטיין ז"ל

אלוהים למה אותו?

בשתים לפנות בוקר החלו הצנחנים לפרוץ את הגדרות
אשר חצו את ירושלים. תוך זמן קצר היתה הגיזרה כולה
מוארת בפרחי אש. הלגיח עדיין לא הבין את כוונת הכוח
המשתער. וכשהבין, נעשו חזיזי-האש צפופים יותר ופגזי
האויב החלו ליפול בזה אחר זה בתוך ריכוזי הכוחות,
שהיו בדרכם אל הגדרות. מטרתה של מכת האש המטווחת
מראש, היתה חסימת המעברים אל מזרח-ירושלים מפני
אפשרות של פריצה.
פלוגתו של טוראי שלמה אפשטיין, אשר פרצה משכונת בית-ישראל ויידה .מוזיאון רוקפלר שליד חומת העיר
העתיקה, נקלעה לתוך האש עוד בראשית דרכה. כבר
במטחים הראשונים נפגעו כמחצית אנשיה והנותרים היו
המומים. קצין שנפצע במטח הראשון זכר לאחר מכן את
מראה הרחוב, אשר "פצועים שכבו או התפתלו לכל
אורכו, בעוד החובשים מתרוצצים בין הכדורים".
ברגעים אלה הפכו החובשים האלמוניים מנהיגים לחבורה
השסועה. אילו היו עושים את חשבונם האישי ודואגים
לנפשם, ודאי היו פורצים דלת של בית, מסתתרים בתוכו,
או יורדים למרתפים, בהם ישבו אותה שעה תושבי
ירושלים המזרחית.
שלמה אפשטיין, שעד לאותה שעה היה חובש אלמוני,
אשר נשקו התיק הרפואי המסומן במגן-דוד-אדום,
בחר בדרך אחרת. הוא עשה את חשבון חבריו הזקוקים
לעזרתו. בהתעלמו כליל מן הפגזים המתרסקים סביבה
רץ מפצוע לפצוע, כשהוא חובש פצעים, מעודד, מנחם -
עד שמצא את מותו.
"הוא נתן לי את החיים", אומר יוסף חגואל, צנחן, אשר
נקלע אל תוך רחוב הדמים. שתי רגליו רוסקו ברסיסי
פגזים ; זב דם, זחל לחפש לעצמו מסתור. הוא שמע את
הפגזים מתקרבים בשריקה וחבריו קראו לו לתפוש מחסה.
רובם ככולם היו פצועים, שתרו בחשיכה למצוא לעצמם
גבשושית כלשהי, תל עפר או מכיתת סלע, להסתיר
מאחוריהם לפחות את הראש. יוסף חגואל לא יכול לעשות
אפילו זאת. רגליו המרוטשות מיאנו להישמע לו.
או אז, בחשיכה, הרגיש לפתע יד חמה על פניה וקול
שקט אומר לו : "זה יהיה בסדר, אתה תבריא..."
"שלמה אפשטיין, החובש שהכרתי בימי הכוננות, כרע
על ברכיו לידי, ליטף אותי, הוציא תחבושת וחבש את
פצעי, שמעתי קולות שקראו לו להסתלק ; חששתי שמא
יעזוב אותי, ובאותו זמן רציתי שילך, וכי למה ימותו
שנים?"
שלמה נשאר לצידו של חגואל עד שנשמעה שריקתו של
הפגז הגורלי. שלמה גהר על חגואל הפצוי וחיפה בגופו
על חברו. הפגז התפוצץ במרחק מטרים ספורים מהם
וגופו של שלמה אפשטיין קלט את רסיסיו. חגואל ניצל.
כשהעניק הרמטכ"ל את תעודות הציון-לשבח, בטקס
אפוף-קדרות שנערך בקריה בתל-אביב, התנשא קול
אחד מעל לגניחות העצורות. היתה זו זעקת אמו של
שלמה אפשטיין : "אלהים, למה אותו?"
אדם אחד עשוי היה להשיב לה, אך הוא היה רחוק
מכאן, בבית-החולים. היה זה הצנחן יוסף חגואל, שחייו
ניתנו לו במתנה מידי החובש אמיץ-הלב.