בית משפחתי היה בית משפחת פועלים ברחובות שעבדו קשה לפרנסתם. אבא היה נהג משאית ושותף במשרד הובלות ואמא היתה תופרת (את עבודתה עשתה לפעמים בבית ולרב בבית לקוחותיה).
כאשר נפטר שוקה, הייתי בת-8 כך שאין לי הרבה זכרונות ממנו, מה גם שהוא למד בבי"ס בת"א, היה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בערב. אבל זכור לי בואו הביתה לחופשה לאחר גיוסו, לבוש ב"שינל" (מעיל כבד וארוך) וכובע גרב אופנתי.
שוקה היה חניך נלהב ב"השומר הצעיר". היה לו שם חבר, ידיד נפש, בשם "בונה", אשר נהרג לפני מס' שנים בתאונת דרכים. לאחר פציעתו ב"אבו-שושה", כיום כרמי-יוסף, הועבר לטיפול בסניף מד"א ברחובות שהיה אז ליד מגרש מכבי. מישהו בא אלינו הביתה להודיע על-כך ואני זוכרת שהוא הביא להורי פתק בכתב ידו של שוקה בו הוא מודיע להם על פציעתו ומנסה להרגיע אותם בכותבו "יהיה בסדר".
מרחובות הועבר שוקה לבית חולים -הדסה בת"א.
לאמא היתה אחות שגרה באותה תקופה ברמת-גן. היתה מסורת במשפחתינו שכל ליל-סדר חגגנו אצל אותה הדודה. לאחר ששוקה הועבר להדסה עברנו אמא, מוטה ואני לגור אצל הדודה ומשם היינו נוסעים יום יום לבקר את שוקה. הרשו לנו לבקר אותו בשעות קבועות של ביקור חולים בין 16.00-14.00 אחרי הצהרים.
אבא לא זז מבית החולים, כל הזמן היה אצל שוקה בזמן הביקורים, ובלילות היה ישן על המדרגות. אבא תרם לו שלוש פעמים מנת דם. גם אמא רצתה לתרום אבל בנעוריה חלתה במלריה ולכן לא רצו לקבל ממנה מנת דם.
מביקורים אלו אני זוכרת אותו חיוור מאד וקטן, אני זוכרת את עיניו הגדולות והכחולות. הוא דיבר אל אמא כאילו הוא חש רגשי אשמה. אמא בכלל התנגדה שהוא יתגייס להגנה בגיל כל-כך צעיר, ועל כך שוקה במעין התנצלות היה אומר "אמא לכל כדור יש כתובת, זהו גורל, הייתי נפגע אפילו אם לא התגייסתי".
סיפרו שהוא עבר 3 ניתוחים. המנתח היה ד"ר צונדקי. אמא היתה לידו כל הזמן חזקה, טיפלה וחזקה את רוחו. אני בעיקר זוכרת מביקורים אלה את ידו הרזה והלבנה. אבא שכר על חשבונו 3 אחיות אשר ישבו במשמרות ליד מיטתו של שוקה.
בבוקר של חג הפסח בשעה 11.00 נפטר שוקה."מרכז הדרום" - משרד ההובלות של אבא - שלח משאית להעביר את ארונו של שוקה לרחובות. אמא ואני ישבנו ליד הנהג בקבינה, אבא ומוטה ועוד מספר חברים של אבא ישבו על המשאית מאחורנית והארון ביניהם, וכך נסענו לרחובות, נדמה לי שבדרך ירו על המכונית.
אמא לא התאוששה, חדלה להתאפר או לצאת לקולנוע או לטיולים במרכז המושבה. פרט לאנשים שאיתם נפגשה במסגרת עבודתה היתה נפגשת כמעט כל יום עם אימו של חיים אוירבך שגרה בסביבה. חיים אוירבך בן רחובות ובן גילו של שוקה, שהיה אף הוא בגדוד 52, נהרג בקרב בתל א-ריש.
כאשר הגעתי לגיל 12, גיל בת מצווה, אמא אמרה שלא עושים חגיגות בבית הזה, היא אפתה לי עוגה ואבא לקח אותי לקן של השומר הצעיר ושם חגגתי עם חברי את בת המצווה.
אבא היה מופנם לא הביע את רגשותיו. אני זוכרת שנה אחרי מותו של שוקה הגיע ליל-הסדר. לא נסענו לדודה כמו בשנים קודמות. אבא עמד בשעות בין-הערביים ליד החלון והסתכל לרחוב כאילו ציפה לאיזה נס שיבוא שוקה פתאום, הוא התפרץ בזעקת שבר ובבכי קורע לב, אני הייתי המומה לא האמנתי שאבא הגדול והחזק יודע בכלל לבכות. אמא היתה חזקה יותר וניסתה להרגיע אותו. זה היה ליל-הסדר העצוב בחיי.
את מוטה אחי אני זוכרת יותר טוב מפני שהיינו יותר שנים ביחד. מוטה כמו אבא ושוקה היה נהג ומכונאי, וכמו שוקה הלך לשומר הצעיר ולאחר מכן התגייס לנח"ל עם חבריו, שהלכו להכשרה בקיבוץ דן.
הורי השכולים, למרות הקושי, לא התנגדו שבנם הצעיר ילך לנח"ל. באותם הימים עוד היה שקט יחסי בארץ והורי לא ראו בכך דבר מסוכן. היתה אמנם פעם אחת איזה תקרית באיזור קיבוץ דן ואבא לקח אותי ואת אמא במשאית לקיבוץ והחזרנו את מוטה הביתה לכמה ימים, אבל לאחר מס' ימים הכל נרגע ומוטה חזר לקיבוץ.
ההכשרה של מוטה היתה ממייסדי קיבוץ להב. תפקידו של מוטה היה מרכז קניות ונהג. היה לו טוב בקיבוץ עם חבריו. אבל אבא לקה בליבו, כנראה מרוב צער, ואושפז בבית החולים קפלן. מוטה נהג לבקרו פעמיים בשבוע.
ליד מיטתו של אבא פגש מוטה אחות נחמדה בשם אלישבע, הם הפכו לזוג ולאחר תקופת מה החליטו להינשא. אלישבע היתה אמורה לעבור עם מוטה לקיבוץ להב. כאשר מוטה סיפר להוריו על כוונתו להינשא אמא התחילה לחייך כאילו חזרה לחיים חדשים אחרי מות שוקה.
ההורים כמובן הכירו את אלישבע מעבודתה בבית החולים ואמא מאד חיבבה אותה. אמא חזרה להתאפר. גם החתונה היתה אירוע יוצא דופן אצלנו בבית, והיווה פתח לחיים חדשים בבית משפ' בורגין.
בחג הפסח, בדיוק 8 שנים לאחר מותו של שוקה, וחודשיים אחרי חתונתו, בזמן שנהג מוטה במכונית הקיבוץ, נהרג ע"י חוליית מחבלים שנקראו "פדאיון".
כאשר נפטר שוקה עוד לא היתה חלקה צבאית בבית העלמין ברחובות, אבא הביא שיש מיוחד מחו"ל עבור מצבתו של שוקה וכן התקינו תמונה של שוקה על המצבה. כאשר מוטה נהרג כבר היתה קיימת חלקה צבאית וקברו של שוקה היה ליד הגדר. לבקשתו של אבא הזיזו את הגדר ומוטה שהיה אזרח נקבר לידו וגם על קברו נבנתה מצבה דומה למצבה שעל קבר שוקה כולל תמונתו של מוטה. קבריהם נמצאים ליד רחבת טקסי יום-הזיכרון בבית העלמין הצבאי ברחובות.
מותו של מוטה שבר את אבא לגמרי. לפתע אחרי שתיקה של 3 שנים פתח את סגור ליבו, הוא היה מספר כי הוא היחיד ששרד מכל משפחתו שנספתה בשואה. הוא לימד את שני בניו מכונאות ונהיגה, חלומו הגדול היה לפתוח ברחובות מוסך שיקרא "בורגין ובניו".
מספר חודשים לאחר מותו של מוטה נפטר אבא משברון לב והוא בן 50 וחצי. נשארנו אמא ואני.
בגרתי ונישאתי, נולדו לי שני בנים ובת, ממש כמו לאימי. כאשר בני הבכור הלך לצבא הייתי כמו משוגעת. השנה היתה 1970, בני נשלח לקורס קצינים. מישהי בעבודה רצתה להגיד לי שבכל קורס קצינים נושרים חניכים, אבל במקום להגיד נושרים היא אמרה נופלים.
אני בילדותי גדלתי כחילונית גמורה, חניכת השומר הצעיר ואני גם מעשנת כבדה. באותה תקופה נדרתי נדר שאני בשבת לא אעשן והקב"ה ישמור לי על הילדים. עד היום אני מקיימת נדר זה. חרדות גדולות היו לי בזמן מלחמת לבנון כאשר בעלי ושני בני שרתו שם. מאד פחדתי שיקרה לי מה שקרה לאמא שלי.
בדעותי האישיות אני מוכנה לויתורים רבים למען השלום. משפחתי שילמה את המחיר וראיתי איך משפחה נהרסת. אני מוכנה לשלם כל הון שבעולם ובלבד שלא יפלו עוד בנים!!!