טוראי יהושע בורגין ז"ל

סיפורו של שלמה להט (ציץ')
חברי למדו בגימנסיה ברחובות ואילו אני נשלחתי ללימודי תיכון בתל-אביב, לבי"ס שהיה בחסות המנדט הבריטי וסיימתי עם תעודת בגרות ממשלתית בריטית.
בסיום הלימודים גויסתי להיות נוטר במשטרה הבריטית באזור רחובות והייתי, כמובן, גם פעיל בהגנה. בסיום שנת הנוטרות עברתי קורס מכ"ים של ההגנה בכפר מנחם ומאוחר יותר קורס מ"מים בגניגר. הועברתי לחי"ש באזור רחובות, יעקב פרולוב היה מפקד הנפה מטעם ההגנה ומאוחר יותר מפקד גדוד 52 בחטיבת גבעתי.
ביום ראשון, 30.11.47, שלח אותי פרולוב עם מחלקה מבני רחובות לכפר-אוריה. היינו 32 איש עם 18 כלי נשק. כפר-אוריה היה ישוב מבודד בהרי יהודה ממזרח לחולדה. האנשים שבאו איתי לכפר-אוריה כבר עברו אימונים מוקדמים במסגרת ההגנה ברחובות. האימונים, אגב, התקיימו בכפר גיבתון, קב' שילר, גבעת הקיבוצים ועוד. כל אחד מהם כבר ירה בעבר במטווח.
מה שייחד אותנו היא האמונה הרבה בעצמנו - אנחנו לא ניכשל ואנחנו נקים מדינה יהודית - היינו מוכנים לשם כך להקריב קרבנות, ואכן הקרבנו.
בכפר-אוריה עסקנו בשמירה, בחפירת עמדות ובמקביל יצאנו לפטרולים באזור.
את שוקה אני זוכר כנער שובב, בעל עיניים יפות וחוש טכני מפותח. בעיקר קינאתי בו על תבונת הכפיים שלו. אני לעומת זאת אם הייתי צריך לתקוע מסמר, אז קודם שברתי עם הפטיש את האצבעות שלי.
הערבים באזור נהגו לעצור רכבות בריטיות באזור ואדי סארר ולשדוד מהן נשק. אני לא נהגתי לשדוד רכבות של הצבא הבריטי, אבל היינו מקיפים את גנבי הנשק ושודדים אותם, כך שהצלחתי להצטייד בנשק גנוב.
לאחר כחודשיים בכפר-אוריה חזרנו אל הגדוד, אשר בינתיים כבר התארגן. היו בגדוד 4 פלוגות. הלוחמים היו בני רחובות, נס-ציונה וראשון-לציון. חלק באו מהקיבוצים והמושבים וחלק מת"א.
נלחמנו בפעולות שונות מסביב לרחובות, ראשל"צ, עג'ר (קרית עקרון), באשיט (ישובי גדרות), קוביבה (כפר-גבירול) וכן באזור יבנה. אני אישית תקפתי את בית אבו ג'בין, באזור בית דגון. הקרב העיקרי של הגדוד היה על תל א-ריש, היום תל גיבורים בחולון. בקרב זה אני לא השתתפתי. בקרב נפלו מספר מבני רחובות.
אני פקדתי על הפעולה באבו-שושה (כרמי יוסף), הפעולה בה נפצע שוקה בורגין ושלושה שבועות לאחר מכן מת מפצעיו.
באבו-שושה פוצצנו את בית המוכתר ואת הבאר של הכפר. אני רוצה לציין שיירה שהובלנו לגלאון ושם שוקה הצטיין כנהג מעולה. הגדוד השתתף במבצע נחשון, בכיבוש דיר איוב.
פה אני רוצה לדבר על יעקב פרולוב, המג"ד. הוא היה נערץ בעיני לוחמי הגדוד, הוא היה מפקד שקול, קר רוח ונועז. ויחד עם זאת, כאשר קרב מסוים לא היה מתוכנן כראוי, פרולוב לא שאף להתקיף בכל מחיר. הוא לא היה מוכן להקריב חיי לוחמים בגלל תכנון לקוי.
סיפור פינוי תושבי הר-טוב בתאריך 14.4.48. אני הדרכתי בקורס מכ"ים שהתקיים בתל נוף. נקראתי בדחיפות אל שמעון אבידן, המח"ט, והוא מורה לי לקחת טנדר עם מס' לוחמים, להגיע להר-טוב ולפנות משם 120 לוחמים.
לקחתי את הטנדר וששה לוחמים והגענו בערב להר-טוב. לתדהמתי במקום 120 חיילים אני מוצא במקום ישוב אזרחי עם נשים, ילדים וזקנים ועם מספר מצומצם של לוחמים. העברתי להם את פקודת הפינוי. האנשים לקחו מס' חפצים אישיים. על הנעליים גרבנו גרביים בכדי למנוע רעש. יש לזכור שהיו כוחות של הליגיון במשטרת הר-טוב ובתחנת הרכבת.
הילדים הקטנים קבלו גלולות שינה, הילדים הגדולים יחד עם המבוגרים הלכו ברגל. וכך נפרדו תושבי הר-טוב מבתיהם ויצאנו דרך רכס צרעה ברגל אל כפר אוריה. בדרך התחיל פתאום תינוך אחד לבכות ואני, שזכרתי את הטבח בכפר עציון, פקדתי "תחנקו את הילדובלבד שלא נתגלה". מישהו הצליח להרגיע את התינוק וחייו ניצלו.

פרשת פינוי הר-טוב מתוארת היטב בספר של אבא קובנר "פנים אל פנים". בספר ציץ' מכונה צביק.

הצבא המצרי פולש לארץ לאחר הכרזת המדינה. לחמנו בהם במספר רב של קרבות על מנת לעצור אותם ומאוחר יותר להדוף אותם.
ברצוני לספר על שני קרבות קשים ביותר בהם לחמתי: הקרב בעיבידס והקרב בחוליקאת.

עיבדיס היה כפר ערבי מצפון לנגבה. המצרים ניסו לכתר את נגבה ע"י כיבוש עיבדיס.

את עיבדיס כבשה פלוגה מגדוד 53. בחצות הלילה החלפנו אותם. לא היו לנו כמעט אמצעי התחפרות. בבוקר ניסו המצרים לכבוש את עיבדיס והחלו בהפגזות יומיות מלוות בהתקפות של רגלים ושיריון.
עליתי על המשלט עם 105 לוחמים, ועד השעה 3 אחר הצהריים נשארנו 27 לוחמים. השאר היו פצועים או הרוגים. הפגזת עיבדיס נחשבת לאחת ההפגזות הקשות במלחמת העצמאות, אבל עצרנו אותם.

קרב חוליקאת. מיד עם פלישתם לארץ ניתקו המצרים את הנגב מיתר חלקי המדינה בכך שהשתלטו על הכביש ממג'דל (אשקלון) אל פלוג'ה (צומת ליד קרית גת) ומשם לבית ג'וברין.
הנגב המנותק היה באחריות חטיבת הנגב של הפלמ"ח והאזור מצפון לכביש באחריות חטיבת גבעתי.
באוקטובר נערך מבצע יואב שנועד לפתוח את הדרך לנגב. המצרים התארגנו להגנת מספר מתחמים לאורך הציר. המתחם המרכזי שלהם היה על הכביש הישן לבאר שבע באזור חוליקאת (חלץ של ימנו).
לאחר מספר ניסיונות שכשלו לחדור בין המחנות המצריים, תקף גדוד 52 בהתקפת מצח בליל 19-20 לאוקטובר 1948 וכבש את המשלטים. בן-גוריון פקד שיש לפרוץ את הדרך "בכל מחיר"

גדוד 52 תוקף את חוליקאת. אל הקרב הלכנו 6 פלוגות. 3 מלפנים ו-3 מאחור כעתודה. הפלוגה שלי תקפה את המוצב המרכזי ובקרב פנים אל פנים, חלקו ברובים מכודנים, כבשנו את המוצב. גם שתי הפלוגות האחרות הצליחו ופתחנו את הדרך לנגב. זה היה קרב הבקעה.