הכרתי את שוקה, כך קראתי לו, עוד מתקופת הילדות בגיבתון ואחר כך ברחובות. יחד למדנו בבית-החינוך, עוד כשהיה ממוקם בקבוצת שילר, אחר כך עבר בית החינוך לרחוב בנימין ברחובות.
יחד הלכנו ל"שומר הצעיר" ולגדנ"ע ויחד גויסנו ל"הגנה". למה הלכנו לשומר הצעיר? ובכן, ברחובות היו אז שתי תנועות עיקריות: מכבי והשומר הצעיר. למכבי הלכו בעיקר בני האיכרים והבורגנים, בני הפועלים הלכו לשומר הצעיר. המדריך שלנו בתנועה היה חיים בלבן מכפר גיבתון.
בלילה שבו נחתה הספינה "שבתאי לוז'ינסקי" הגענו במסגרת הגדנ"ע ברחובות אל החוף והצלחנו להתערב בין המעפילים.
אני הצלחתי להיראות כמו מעפיל והאנגלים הגלו אותי ועוד חברים רבים מההגנה ברחובות לקפריסין. שוקה וחברים אחרים חזרו בבוקר לרחובות. בהתערבות המוסדות הלאומיים החזירו אותנו בערב פסח לארץ.
אחרי שחזרתי מקפריסין הלימודים בבית הספר נראו קטנים עלי ופשוט הפסקתי ללמוד. הייתי פרחח גדול. שוקה המשיך ללמוד במקס-פיין בתל-אביב. לאחר ההכרזה באו"ם גויסו חברי ההגנה ברחובות לחי"ש (חיל השדה) לגדוד 52 של גבעתי.
רב החברים שלנו שהיו בגילנו המשיכו בלימודים בגימנסיה, אבל אלה מאתנו שכבר לא למדו גויסו לחי"ש, ביניהם שוקה, מוטקה חלופ ואחרים. אני הייתי אז רק בן 16.5 שנים.
המ"פ, אביב ברזילי, קרא לי להתגייס ואני עניתי שבגילי אני צריך רשות מאמא שלי. אביב פנה אליה שתסכים לגיוס ואמא השיבה שאני עדיין צעיר. הוא אמר לה "להרוג ערבי הוא יכול, אז הוא מתאים לנו". וככה גויסתי גם אני.
המגויסים שהו במחנה "רמה", שם התאמנו ומשם יצאנו לפעולות שמירה יום ולילה. לילה אחד יצאנו, שוקה ואני, לשמור על המחסן ובעוונותינו הרבים נרדמנו שנינו. אחד המפקדים שיצא לביקורת שמירה ביים גניבת כמה כלי נשק. את שוקה ואותי העמידו למשפט והעונש שלנו היה לא לצאת לפעולות.
יצאנו לפעולות בכפר באשיט, כיום ישובי גדרות, בבית דגון, בכפר עג'ר, כיום קרית-עקרון ועוד. לקראת הפעולה באבו-שושה, שעליה פיקד ציץ', שוקה ממש התחנן בבכי שיאפשרו לו לצאת, וכאמור בפעולה זו הוא נפצע קשה מאד ולאחר מספר שבועות מת מפצעיו.
לאחר פציעתו של שוקה השתתפה הפלוגה שלנו בפעולה בתל א-ריש (כיום תל גיבורים). אני הייתי קשר, נהרגו חברים רבים מרחובות.
החברים שלנו מהשומר הצעיר סיימו את הלימודים וגויסו לפלמ"ח. אנחנו, חברי השומר הצעיר שגויסנו לגבעתי, פשוט ערקנו מגדוד 52 והצטרפנו לחברינו בפלמ"ח.
בפקודה חד משמעית החזירו אותנו חזרה לגדוד. ההכשרה שלנו היתה בגבעת ברנר ושם היתה לי חברה (היחיד בגיל זה שכבר היתה לו חברה). יום אחד באתי לבקר אותה ואז המ"מ שאל אותי אם אני רוצה להצטרף, עניתי שכבר ניסיתי והחזירו אותי לגבעתי. המ"מ ענה אנחנו יוצאים הערב אל הנגב המנותק ומשם אף אחד לא יוכל להחזיר אותך לגבעתי.
וכך עברתי מגדוד 52 לגדוד 7 של הפלמ"ח, היינו בין דורות לרוחמה, ואיתם הייתי בנגב 5 חודשים בלי שאמא שלי תדע לאן נעלמתי. היות והייתי קשר, הצלחתי איכשהו להעביר לה הודעה מרומזת היכן אני נמצא.