אני למדתי בבי"ס עממי ברחובות והייתי חניכת תנועת "המחנות העולים", ואילו שוקה למד בבית-חינוך והיה חניך ב"השומר הצעיר". כך שבילדות בכלל לא הכרנו. נפגשנו רק בשנת 1943 כאשר שכבת הגיל שלנו גויסה לגדנ"ע ברחובות. היינו חניכים מ-4 תנועות נוער וזה היה מפגש מעניין ומרתק.
בגדנ"ע חולקנו לכיתות ומחלקות. המ"מ שלנו היה גדעון מחניימי. שוקה ואני היינו באותה מחלקה. היו לנו ויכוחים מה יותר חשוב, הגדנ"ע או תנועת הנוער, חשיבות בית הספר היתה במקום האחרון. האימונים התקיימו בשבתות ובאמצע השבוע. למקום האימונים קראו מק"ל = מקום לימוד. לדוגמא: גיבתון היה מק"ל 5, בנין הגימסניה היה מק"ל 2.
התקשורת בינינו היתה באמצעות דף קשר ובו נאמר לנו להתייצב ביום ובשעה במק"ל זה או אחר. האימונים כללו ספורט שימושי, טיפוס על קיר הבית הציבורי בגיבתון, ג'ודו, קפא"פ (קרב פנים אל פנים), תרגילי סדר, א"ש (אימוני שדה) ביום ובלילה.
באמצע השבוע אש לילה בפרדסים ליד רחובות, כולל ניווט ואיתות. פעם בחודש היינו מקיימים מסע רגלי מיום שישי עד מוצאי שבת. בדרך כלל מסע לחולדה.
השילוב בין פעילות גדנ"ע ותנועות הנוער היה כזה: בשבתות בבוקר גדנ"ע אחה"צ התנועה. באמצע השבוע, ימי שלישי תנועת הנוער, הגדנ"ע ביום אחר. בסוף 1945 מתחיל המאבק בבריטים. תפקידנו היה הדבקת כרוזים.
אני זוכרת שלילה אחד הוסענו לחוף באוטובוסים של דרום יהודה, כיום חלק מארגון אגד, היינו כולנו על החוף, כולל שוקה בורגין. הצלחנו להתערב בין המעפילים, (אניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי"). מספר חברים שלנו כולל יוסי שוורץ הוגלו לקפריסין.
בשבת השחורה חשבנו תחילה כי החיפושים והמעצרים הם רק בקיבוץ נען לכן נשלחנו ברגל דרך הפרדסים לנסות לפרוץ את המצור על הקיבוץ, אבל לא הצלחנו. אחרי הצהריים כשהתברר ההיקף הגדול של פעולת הבריטים הוחזרנו לרחובות. נתכנסנו כולנו בבי"ס עממי, כיום סמילנסקי, ובערב נשלחנו הביתה.
כנ"ל גם בזמן החיפוש במרמורק. הגענו כולנו וחלקנו הצליחו להיכנס לתוך הכפר הנצור. בפעולות אלה שוקה בורגין היה חלק מאיתנו. לגבי שוקה עצמו, הוא היה נער נמוך, רזה ויפה. בעל עיניים גדולות וכחולות. מאביו למד מכונאות ונהיגה והיה מסיע אותנו לפעמים במשאית של אביו.
את הוריו, למעשה, לא הכרתי. באותם הימים לא נהגנו להיכנס לבתים. היינו באים ליד ביתו של חבר או חברה ושורקים. אני הייתי היחידה שלא ידעה לשרוק ולכן נחשבתי מנומסת כאשר בכל זאת דפקתי בדלת ולא שרקתי בחוץ. כמה רציתי לדעת לשרוק.
בסוף שנת 1947 עזבתי, אני וקבוצת חברות, את רחובות והלכנו חברות, ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל. ושם נודע לנו על מותו של שוקה, שהיה מהראשונים מבני חבורתנו שנהרג.
הבכי והצער היו רבים רבים.