טוראי גדעון רוזנברג ז"ל

מילים לזכר גדעון
בשבילי ובהכרותי איתו, גדעון נשאר כל העת לא רק חבר קרוב, אלא מורה דרך. בפשטות הליכותיו קשר כל סובב אליו. הוא הקרין נפש שלווה ושמח בחלקו. בחיוכו הנצחי ובסבר פנים יפות קיבל תמיד את כולם.
ההכרות שבינינו התחילה בשנת 1942. נכללתי אז כחבר "הבונים" בין חברי התנועה החלוצית בהכשרה חקלאית בכפר בלפוריה שביוהנסבורג. שם חציתי את הקו הפשרני שב"הבונים" לתוך הקו "האדום" של "השומר הצעיר"... בעזרת האוזן הקשבת "בביתי" החדש. כאן, בתוך השקפת עולם אחרת ונרחבת ליווה אותי גדעון בלבביות ובחברות מיוחדת האופיינית לו. ביתכם, בית רוזנברג שברחוב הדבש, סימל עבורי מפגש משפחתי חם לאין שיעור ושעות האזנה למוסיקה קלסית מתוך ספריה גדושה תקליטים זכור לי היטב... השקט הנפשי והשלווה המשפחתית.
הכרתי את אביכם הנערץ והחביב על כל החברייה. דמותו האצילית עטופה בשער שיבה חלק והוא, בקולו הברור במבטא אנגלי ספוג ייקית היה מקבל אותי כל פעם בכינויו כ"Leishkin" ואני בכבוד הראוי ובהערצה נהניתי להשיב מר רוזנברג.
במפגשים, בשיחות הנפש ובדיאלוג, הייתי מחפש את דרכי, וגדעון בדרכו המיוחדת במינה היה גורם משפיע בהרחבת אופק השקפתי מה"ירוק" שקידם אותי ועד להצטרפותי לתנועה.
הקשר עם גדעון שינה את ראייתי מקצה לקצה בסקרנות והתבוננות על הנעשה סביב החברה והתנועה. לא פעם הודיתי לגדעון על דבקותו ועל תרומתו להשכלתי.
מפגשים בלתי נשכחים היו לנו, לגדעון ולי. בהכשרה, במועדון התנועה, במחנות התנועה בחיק הטבע, בהפלגה לעליה באונית ה"הונג קונג" זכיתי להנות מאישיותו המהממת של גדעון כשאירגנו ביחד כצמד מנחים כל מיני פעילויות תרבותיות ושיעשענו את המפליגים בהולכת שולל של קונדסות.
גדעון הליברלי והגמיש היה מרשה לי לגלות כאן איך נתנו דרור לחופש על פני הים, כשיחד עם כל קבוצת העולים החלוצים שב"הונג קונג" השתתפנו לפעמים במשחקי קלפים של STRIP POKER... ואיך התלוצצנו אז עד כמה היו מרימים גבות בסימן שאלה בקיבוץ, בוודאי במרחביה?
יותר מאוחר בנתניה, המשכנו לא מעט בשיתוף פעולה בבידור דומה. איך אשכח את ההכנות וההופעות עם ריקודי ה"זולו" שביצענו לתפארת בסיום הכשרתנו הקבוצתית בקיבוץ משמר העמק... כשגדעון בלבוש ססגוני של לחם זולו, כולל מגן וכידון, קפץ יחד אתנו ביתר מרץ וטמפו, הידרדר ממשטח הבמה ישר למקום מושבו של מנהיגנו הדגול יעקב חזן, נבלם בתוך זרועותיו וילדי הקיבוץ קמו בצעקות ממקומותיהם על יד חזן וברחו בצרחות אימה לתוך עומק החושך שבאולם...
שלל ערבוביה של זכרונות נפעמים, הן ברצינותם והם משולבים בתופעות בה התפקענו מצחוק אדיר...
הפעם האחרונה שזכיתי להיות איתו לפני נפילתו היה כאשר נשלחתי להשתלם תקופה מסוימת בסנדלריה של קיבוץ יד מרדכי במגמה להצטרף לעבודה כעוזר סנדלר לשולמית. יצא הגורל, וכנראה מרוב "געגועי האישיים והמשונים" נפלה עלי תקופה של דכדוך עצבים. הבשורה על מצבי הנפשי "המעורער" נמסרה משום מה לגורמים בקיבוץ ובשבת אחת, לתדהמתי הגדולה, הופיע גדעון בפתח שיכון אוהלי, ערוך במדים ונשק, לביקור פתע אצלי לשם שיחת עידוד, תמיכה וחיזוק מעמדי הפגוע. בילינו כמה שעות יקרות בחיי... ורק אחרי תקופה קצרה הבנתי עד כמה ה"שעות" ההן היו יקרות... כשנפל בדרך לירושלים... זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את גדעון עם הרגש והחום שהיו טמונים בו
לייש, אשדוד, 1996

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח