אלבום תמונות
עברה כבר שנה מאז שהתראינו בפעם האחרונה והנה מלאה שנה לאותה בשורה מכאיבה, שהביאו אותה שליחי צה"ל אלינו. הייתי רוצה להגיד לך כמה מילים, עוד לפני שנערוך לך טקס אזכרה "רשמי", כאשר רק אתה ואמא מקשיבים לדברי. קשה לי מאד להתבטא בנוכחות אנשים אחרים ובעצם דברי מיועדים אך ורק לך.
קודם כל אני רוצה להגיד לך, שאין ביכולתך (ולצערי תרתי משמע) לתאר כמה אהבתי אותך. כל כך דאגתי לך תמיד, גם כשהיית ילד קטן ולא כל שכן כאשר התגייסת לצבא. אמא ואני ניסינו להדחיק את חששותנו, בחושבנו שלנו זה לא יקרה. כאשר אותם שליחי צבא התפרצו פתאום לשלוות חיינו וארשת פניהם החמורה נתנה לנו להבין את הנורא מכל, בלתי אפשרי היה להבין את פשר הדבר, ועוד יותר קשה היה לקבל אותו. עד עצם היום הזה איני יכול להשלים אתו, למרות שכבר שנה שלמה אתה לא אתנו. למה? למה אתה? זוזילה, מאז שהלכת מאתנו אין יום, ממש אין יום שאיני חושב עליך. בהתחלה זה היה יותר קשה ולא הפסקתי לבכות בכל פעם שנזכרתי בך. היום אני בוכה פחות, אך אל תדאג, ילד חמוד, יש לי עוד הרבה דמעות בשבילך.
כאשר אני הולך בשבילי הקיבוץ כל דבר מזכיר לי אותך. כאן קטפת סברס, כאן שיחקת כדורגל ושלא לדבר על המחשב בבית. בהתחלה הייתי מציץ דרך חלון המזנון בתקווה שאראה אותך מנפנף לי, בלכתך מחדרונך לבית, כפי שהיית עושה זאת הרבה פעמים כשהיית בבית בחופשות. היה לי דמיון שווא שהדבר יכול להתרחש יום אחד. היום אני יודע שזה כבר לא יקרה, אך אני בכל זאת מציץ מדי פעם... אולי בכל זאת. היה לי מאד קשה בהתחלה לעבור ליד הכל-בו או איזור חדר האוכל בימי שישי אחר הצהריים כאשר כל החיילים שבאו הביתה הסתובבו שם ורק אתה לא היית שם אף פעם ביניהם.
לפעמים יכולתי לראות חייל מרחוק ולחשוב לרגע שזה אתה. אני זוכר שבתקופה הזאת היה לי חלום מתוק מאין כמוהו. התגלחתי במקלחת ופתאם נכנסת אלי. הייתי המום מהגילוי שאתה חי, חיבקתי אותך כמה שרק יכולתי ושאלתי מה קרה? איפה היית כל כך הרבה זמן? אתה אמרת שהיתה טעות בזיהוי ובעצם מי שמת הוא חייל אחר. מתוך שימחתי מיד חשבתי: כמה מסכן אותו אב שמודיעים לו פתאם שבנו נהרג. לצערי התעוררתי מאותו חלום והבנתי שאני האב שבנו נהרג. משום מה הרבה פעמים אני משייך אותך עדיין לתקופת הילדות, בה היינו כל כך מאושרים עם כל המשפחה. בלכתי מהמוזיאון הביתה אני רואה מדי פעם ילדים משחקים על הדשא וחושב לרגע - אולי אתה שם ביניהם. ואין סוף לתמונות האלה ולזכרונות העבר.
לפני האסון שלנו הייתי לפעמים מסתכל בטלויזיה בתמהון על אנשים שמנשקים את תמונות יקיריהם שאינם עוד בחיים. לא יכולתי לתאר לעצמי שיום אחד גם אני אנהג כך. הגדלנו את התמונה האהובה עליך ועלינו, עם הזקן, והיא תלויה בחדר השינה שלנו כדי שנוכל להביט בך לפני לכתנו לישון. יש לי תמונה מוקטנת גם על שולחן הכתיבה ובמזנון, כך שרוב הזמן אתה לפני ואתי, ולא רק במחשבות.
אני משוחח איתך המון. לפעמים מתווכחים על דבר זה או אחר. אני אוהב לספר לך על ההתפתחויות האחרונות בתחום המחשב וחושב כמה חבל שאתה פיספסת את כל זה. דרך אגב, אני שומר על כל התכניות והקבצים ובודק גם את האימיילים שלך. אין זה התערבות בעייניך הפרטיים אלא רצון לשמור על הדברים שלך. בהתחלה הייתי עונה גם על כמה מכתבים. לאלה שבקשו עזרה ממך הסברתי שלא תוכל לעזור להם.
אני מספר לך על השגיה של שני בתחום המחשב ואני בטוח, כלנו בטוחים, שהיית מאד גאה בה.
אנחנו גם רבים לפעמים. כלומר, אתה קצת כועס עלי, כאשר קשה לי עם הזכרונות ויש לי מצב רוח. "אבא תעזוב", "קרה מה שקרה, ואתה לא צריך להיות עצוב בגלל זה כל הזמן" - דברים כאלה אתה אומר לי.
זוזי חמוד, יכולתי להמשיך ולספר לך עוד ועוד דברים, אך נשאיר אותם לפעמים הבאות. אני יכול להבטיח לך שלא נשכח אותך ונבוא לבקר אותך כפי שעשינו עד עכשיו.
אוהב אותך תמיד - אבא