חש אני כאילו הוא עודנו חי... פעמים רבות מוצא אני את עצמי חושב עליו בדרך הנראית כבלתי טבעית. לעתים אני נזכר שהנה, צריך אני לומר לו משהו, ואני תמה על מה לא ראיתיו עת כה ארוכה.
מדוע קשה כל כך להבין כי הוא הלך מאתנו, כי לא נראהו עוד? מדוע לא חודרת להכרתי התודעה כי הוא איננו, כי רק זכרו הוא החי בקרבי?
שמא הפתאומיות הנוראה, נפיתו בלא עת, כהגדם העץ הצעיר, וכאילו ללא הצדקה, היא הסיבה להרגשה עקשנית זו, שאינה מוכנה להשלים עם המציאות?
או אולי מפני שיחד היינו, שכל כך הרבה דברים משותפים היו לנו, מפני שכל חויה שלי היא גם שלו היתה...
וקשה להאמין שלא יהיה עוד המשך לכל אשר עברנו יחד...
מרץ בלתי רגיל היה עצור בקרבו. מרץ שהתבטא בעבודה שאינה יודעת לאות, בחיוך הנצחי שהיה מדבק את כל מי שנמצא לידו, ובהיותו ראש וראשון לכל תעלול ומעשה קונדס.
ואיך אפשר להסכים עם אבדנו של המרץ הזה, כיצד ניתן להתרגל לחדלונו.
לא אראה עוד את חיוכו הרחב ואת עיניו הנוצצות בשובבות, אך הוא ימשיך לחיות בקרבי, מפני שכולו תמיד היה מלא כל כך חיים. כולו פעלתנות וחדוה ואהבה לכל.
הוא יחיה בקרבי משום שהיה רעי.
אלעזר