טוראי שלמה מומה אפשטיין ז"ל

אלבום תמונות

סיפורו של ג'אד

"את הלילה ההוא באום-כתף לא אשכח.
הרכבת האווירית החלה עם רדת החשיכה. היה זה מחזה מרהיב לראות את ההליקופטרים - החיות הגדולות כפי שקראנו להם - נוחתים שלושה-שלושה. אוספים את האנשים וחוזרים ונוסקים".
כך סיפר לימים ד"ר יהודה (ג'אד) נאמן, רופא שלחם בקרב העקוב מדם שהתחולל באום-כתף, עמוק בשטח מצרים, ב-6 ביוני 1967.
הוא ממשיך: "היינו שקטים. לא ראינו מאומה בחשיכה שאפפה אותנו זולת היבהובי הרוטור של ההליקופטר הסמוך מבעד לאשנבים הקטנים.
"נחתנו בשטח הדיונות. מרחוק כבר שמענו את מטחי התותחים המצריים. לעיתים ראינו גם את הבהקיהם, ומדי פעם הוארנו בפצצת תאורה קרובה אבל החבריה, צנחנים ותיקים, ניצלו את-ההמתנה.
הניחו את ראשיהם ונרדמו, כאילו היה זה עוד תרגיל מסוג התרגילים שעשינו לפני שבועיים, אי-שם.
"אחר כך קמנו, נערכנו בשני טורים עורפיים והתחלנו לנוע. היכוון הכללי היה דרום. צעדנו בדיונות, אבל דיונות כאלה לא היכרנו בארץ. הרגליים שקעו בחול עד הברכיים. היינו צריכים לחצות אותן בניצב, לעלות במפלים התלולים, בגובה עשרה עד חמישה-עשר מטרים, ואחר כך לגלוש למטה במדרון המודרג יותר לתוך ואדי - כדי לעלות בדיונה התלולה הבאה. לידי צעד מישה, קצין הקישור של היחידה, אשר נזכר לפני היציאה כי היה פעם חובש גדודי - הוא הוריד, איפוא, את הדרגות והפך לחובש. אני נאנקתי תחת משא הג'ריקן של עשרה ליטרים, אבל כשהסתכלתי במישה - בחור צנום ונמוך קומה, שהתרמיל הרפואי כמעט כיסה אותו כליל - התפלאתי כיצד מסוגל הוא לעלות בדיונות האיומות האלו.
"ככל שהתקרבנו אל היעדים, נראו ההבהקים הארטילריים ברורים יותר, וברגע,מסוים החלה גם הנחתה של מרגמות אויב. ההנחתה הזאת ליוותה אותנו, אבל - מוזר - תמיד פיגרה מאחור בדיונה אחת. אז התחלנו להרגיש, שבכל זאת אין כאן תרגיל. פצצות-התאורה תכפו והלכו, ובהדרגה התחילו גם כדורי צליפות שורקים. מעל ראשינו.
אבל עדיין נמצאנו במרחק מה.
לפתע תמו הדיונות ולפנינו, בחשיכה, הצטיירו גושים אפלים. גלשנו במדרון הדיונה האחרונה וחשנו תחת רגלינו את כביש אבו עגיילה. "חצינו את הכביש. נתקלנו בכבל טלפון. מישהו ניתק אותו. התקדמנו. פה ושם נשמעו שריקות כדורים ופתאם מצאנו את עצמנו שוכבים על הארץ ויורים.
"רק אחר כך הוברר שעלינו על תשמוע מצרי, וכוח החוד חיסל אותו. הזעיקו אותי אל פצוע, בחור מן הטור השכן. ניגשתי אליו, וכך נותקתי מן הכוח שלי בפיקוד חזי ונשארתי שלא כצפוי - ביחד עם הרופא השני - צמוד אל הכוח של ל'. כשהגעתי ראיתי את הרופא השני מטפל גם הוא בפצוע, מיקרה קשה של כדור בראש, ללא תקווה. כעבור רגעים נפח החייל את נשמתו. הייתי עסוק בחבישת הפצוע שלי, ובעצם לא הבחנתי איך ומתי התלקחה סביבי הלחימה.
"ממערב, מעומק המיתחם, הופיעו כמה משאיות באורות מלאים. החבר'ה הסתערו עליהן ומישהו ירה גם פצצת רומה-רימון באחת מהן וזו החלה עולה באש. היינו טרודים בפצועים, לא שמנו לב לפרטי המתרחש. בינתיים, הגיעו משאיות גם מן הכיוון השני. שוב הסתערות, שוב פצצת באזוקה, עוד משאית החלה בוערת. כל זה התרחש בקירבה ממשית אלינו - כמה עשרות מטרים, ולא יותר - עד שמצאנו עצמנו בין שתי המשאיות המצריות הבוערות מנותקים מכל וכל.
רק שומעים את פרצי הכדורים של החבר'ה ויודעים שהם מסתערים על סוללות התותחים.
"ולפתע החלה אחת המשאיות שלידינו להתפוצץ. לא המנוע, לא המיכל, אלא הארגז - ואז הבינותי, שזו משאית תחמושת, שלשונות-האש הגיעו עד ארגזי התחמושת שבה ושתוך דקות - ואולי שניות - עלולים הרסיסים העפים ממנה
לרסק את כולנו, עם הפצועים.
"תפסנו את האלונקה. המתנו עד שנוצרה איזו הפוגה - מתוך הנחה שיארך אולי רגע עד שתתפשט האש ממטען למטען - ואז דילגנו עם האלונקה, שוב התפוצצות, שוב השתטחנו ושוב זינקנו
עד שהרחקנו את הפצוע וסימנו אותו בפנס.
"אז כבר שמענו סביבנו זעקות של פצועים.
ראשון הגיע לשם הרופא השני, ומיד אחריו אני ומישה. המחזה היה מזעזע. על הארץ מוטלים היו הפצועים מרוטשים - שניים, שלושה, ארבעה, חמישה ומסביב, בקירבתנו, התעופפו גושי מתכת לוהטים.
ניסינו להתגבר על הדימומים השופעים ולהתקין תחליפי פלאסמה, כדי להתגבר על איבוד הדם.
אבל עד מהרה ברור היה לנו שהדבר החיוני ביותר הוא פינוי כל הנפגעים הללו לאיזה שהוא מקום בטוח, ומתן עירוי דם טרי לנפגעים, דבר שלא נוכל לבצע בתנאים של תנועה,לחימה או נסיגה מהירה.
"גילינו מחפורת. למעשה היה זה בונקר מבוצר של סוללת תותחים מצרית. התחלנו לפנות את הנפגעים - פצועים והרוגים - לתוך הבונקר הזה, כשהרופאים והחובשים מתרוצצים זקופים מפצוע לפצוע, חוטפים אלונקה, רצים ריצה -שפופה, משתטחים, מזדקפים ושוב רצים. כשהגענו אל המחפורת זוכר אני - נגעתי במיקרה בקנה-התותח. עדיין להט. המצרים ירו מתוכו עד לפני דקות אחדות.
"באותו רגע קרב חייל מן הכוח של חזי והוא ביקש מל' תיגבורת לפינוי הנפגעים שלו. ל' שלח כמה אנשים עם קצין המבצעים שלו ואותי, ואז הוברר ,שמלבד המכונית המתפוצצת יש נפגעים נוספים ממקלע מצרי, או תותח נגד מטוסים.
בעוד
אנחנו מחפשים בחושך או הכוח של חזי, הגיע סגן מפקד הפלוגה ש', כשהוא נושא על גבו פצוע קשה.
תפס אותי והחזיר אותי לבונקר לחבוש את הפצוע.
המסכן נפצע מרסיס תחת בית שחיו, איבד דם רב.
כשבדקתי אותו לא חי עוד.
"בינתיים התאסף כל כוח הפשיטה מסביב לבונקר.
הנפגעים הוכנסו עשיתי מיפקד חפוז שלושה הרוגים ואחד עשר פצועים, שלושה מהם במצב קשה ביותר, פצעי-בטן וקטיעות.
"מפקד הכוח ל' העריך את המצב והחליט שמאחר והושתקו סוללות התותחים; הרי הדבר שיש לעשותו, הוא לצאת במהירות האפשרית מן המיתחם המצרי: היינו לא יותר משתי פלוגות בתוך מיתחם אויב ענקי. פלוגה אחת תהיה עסוקה בנשיאת חמישה-עשר הנפגעים. הפלוגה האחרת תצטרך לאבטח אותה. והזמן דחק עוד מעט תעבור.
בכביש שדירת הטנקים שלנו שתתקוף את המערך המצרי מן העורף, ועלינו לחצות את הכביש לפניה.
"הנחנו את הפצועים על האלונקות. אולם מאחר שהיו איתנו רק עשר אלונקות, נישאו ההרוגים וכמה מן הפצועים בשמיכות. היו אחדים שסירבו לקבל עזרה. אני זוכר רב סמל שנפצע ברסיסים ברגלו ובידו - הוא דחה כל עזרה שהוגשה לו ועשה את כל הדרך בחזרה בכוחות עצמו, בלי להשמיע הגה.
"החל המסע חזרה. הפצועים נישאו לפני. באגפים.
ומאחור נעה הפלוגה המאבטחת. אנו, הרופאים והחובשים, עוברים היינו מפצוע לפצוע, בודקים את האינפוזיות ומתקנים חבישות. סביבנו הרגשנו את ההתרוצצות המבוהלת של חיילים מצריים. פה ושם נורו לעברם צרורות. בלי להתעכב הגענו לכביש, עברנו אותו וכמה דקות לאחר זאת שמענו את שקשוק השרשראות של כוח השיריון, שחדר לתוך מיתחם אום-כתף מן העורף.
שוב נכנסנו אל בין הדיונות והחל משא מפרך.
חוסר השינה של ימים אחדים, מאמץ המסע עד לכאן והלחימה, נתנו את אותותיהם. ועתה עוד נתווסף על הכל משא הנפגעים. בטיפוסים על הדיונות הגיעו אנשים אל סף ההתמוטטות אך התגברו
"הפצועים - וזה הדבר שהדהים אותי - נשאו את סבלם בשקט בל יתואר. אחר שקיבלו זריקות מורפיום עוד בתוך הבונקר, היו שקטים ועשו ככל יכולתם שלא להכביד על הנושאים אותם. הרופא השני ואנוכי, היינו עוברים ביניהם, משמיעים מלה טובה פה, הערת עידוד שם ומתקנים מה שצריך היה ומה שאפשר היה לתקן.
"לפתע קראו לי: האינפוזיה של אחד הפצועים קשה ניתקה, ניסיתי לחדש את האינפוזיה אך לשווא.
ניגשתי אל ל' ואמרתי לו שחיוני הדבר לעצור את הכוח, כדי לאפשר חידושי אינפוזיות.
דרשתי ממנו שיעשה הכל לשם פינוי הפצועים קשה בהליקופטרים. הייתי משוכנע שאם לא יבוצע הדבר תוך שעתיים, לא יחזיקו מעמד.
"בעומק שני קילומטרים בתוך החולות נעצרנו.
חידשנו אינפוזיות, התקנו תחבושות, אבל נמסר שהליקופטרים לא נקבל כאן, ועל כן המשכנו לנוע
לעומק ארבעה קילומטרים בתוך החולות ושם החלטנו לחכות.
"השעה היתה ארבע לערך, ועל פי הקולות הבינונו שהלחימה במיתחם מתקרבת לשיאה.
אחר זמן החל השחר להאיר,וכמה אנשים שעלו על הדיונות לתצפית, ראו את לחימת השיריון בשיריון בלב המיתחם.
"תוך כדי כך התחלנו קוראים נואשות למסוקים, שיבואו ויפנו את הפצועים. במכשירי הקשר שמענו את קולו של מפקד האוגדה, אריק שרון, זועק ודורש את המסוקים. בארבע לפנות בוקר שמענו רעש רוטורים.
ציפינו בכליון עיניים.
סימון הקרקע היה ברור.
המסוקים באו, אנחנו ראינו אותם, אבל הם לא הבחינו בנו, חגו פעם-פעמיים ושוב נסקו
ונעלמו.
"אותה עת כבר היה אחד הפצועים קשה מחוסר הכרה. שני האחרים, לעומת זאת, היו בהכרה והבינו את המתרחש. אחד מהם, שהאינפוזיה שלו ניתקה, ורידיו הגיעו למטט גמור. חתכנו ברקמותיו כדי למצוא וריד תקין. ביצענו לו ונוסקציה ברגלו הבריאה אבל לשווא.
נתנו לו קצת נוזלים. הוא היה חיוור לגמרי, אבל דיבר. קראתי לכמה חיילים שיישבו סביב שני אלה וידברו, לבל ישקעו בתרדמה. תוך כדי כך מיהרתי אל הפצוע השלישי, וכשניסיתי לבדוק את הדופק שלו, ראיתי שנפטר.
"השחר האיר. שני הפצועים קשה שהיו בדמדומים, התעוררו כמתוך חלום בלהות. הם רעדו מקור, מעייפות ומאובדן דם. חבריהם שרעדו פחות הביאו שמיכות. הסירו את
אפודותיהם, את חולצותיהם ואף את הגופיות וכיסו אותם בהן. השניים היו חיוורים מאוד. אבל אחד מהם - גדי, אפילו דיבר וחייך. אמר שבטוח היה, כי לא יזכה לראות את אור הבוקר. והנה התעורר ועודנו חי. "לפתע קראו לי אל הפצוע השני. הוא איבד את הכרתו. ניסיתי לנקות את דרכי נשימתו, גהרתי עליו ובנשימה מפה אל פה שאבתי מתוכו את הדימום המצטבר. אבל הדופק נחלש והלך. עיסינו את ליבו - גם זאת לשווא. בין ידינו נפח את נשמתו.
"כעבור עשר דקות נחת מסוק. הכנסנו את הפצועים. את גדי, הפצוע-קשה השלישי, הכנסתי אחרון, כדי שיוכלו לפנותו ראשון. "וכשנסק ההליקופטר, דעכה הלחימה גם בתוך אום-כתף.
"אחר שעות אחדות יצא מזרחה טנדר. ההרוגים היו מונחים בארגז, עטופי שמיכות. החייל אחז בידו האחת בהגה, ובאחרת מחה את דמעותיו שזלגו ללא מעצור".